ירושלים משתנה לי.
היום ביקרתי בה,
מתהלכת ברחובות הפנימיים הישנים, הצרים. לא עטפה אותי תחושת נוסטלגיה חמימה, כירושלמית לשעבר.. מרגישה אורחת. האורחת הזו האחרת קצת, המסקרנת, השונה. אנשים סביבי מדברים באידיש, או בעברית שקטה וכבושה. לעתים ממלמלים, לעתים מרימים את קולם, הגברים לבושים שחור לבן, הנשים שחור שחור..ובכלל, הצבע השחור שולט.
מרגישה פתאום כל כך צבעונית ובולטת. מוחצנת. אולי זאת אני שהשתניתי?
ירושלים הולכת והופכת עבורי לעיר שמסמלת את העולם הישן והצר, ואם יש בה יופי- הוא קשה ובלתי מתפשר.
מתהלכת ברחובות ומרגישה שיש פה רק אמת אחת. קוד התנהגות ברור. כללים בלתי כתובים של אסור ומותר, ובעיקר אסור.. ההיגיון שולט פה, הרגש קבור עמוק בפנים, אם בכלל.
נכון, זו נקודת מבט אישית. רגעית. נשמעת קצת גזענית.. זהו שלא. אני לא באה משנאה, חוסר פרגון או עין צרה. אני רק מביעה את הרגשת הזרות שאופפת אותי, תחושה של חוסר שייכות. אולי געגועים למה שהיה..
בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח.. (שלמה ארצי)