יום אחד התקשר אלי גבר פרוד וביקש לשמוע הסבר על גישור. הסברתי לו כי המגשר חייב להיות ניטרלי ולנהוג ללא משוא פנים, וכן כי בגישור חוסכים הרבה כסף וזמן. אפשר להיפגש בתדירות של פעם בשבוע ולא פעם בחצי שנה כפי שנהוג בבתי משפט, לא ניתן לכפות על אדם להגיע לגישור או להישאר בגישור, וכל אחד מהצדדים רשאי בכל רגע ורגע לעזוב את הגישור.
בנוסף ציינתי כי מחובתי לשמור על סודיות, ושום דבר ממה שייאמר בחדר הגישור לא ידלוף החוצה. הדגשתי כי כדי לאפשר לצדדים לדבר בחופשיות בחדר הגישור, חייבים הצדדים והמגשר לשמור על עקרון החיסיון, כלומר אם הגישור לא יצלח והצדדים יצטרכו לחזור לבית המשפט, אסור להם לספר לשופט מה נאמר ומה הוצע, ואסור להם לזמן את המגשר לעדות בבית המשפט.
והדבר החשוב ביותר – להסכמות צריכים להגיע שני הצדדים, ואם על אחד הצדדים ההסכמות לא מקובלות, הוא או היא רשאים לא לאשר אותן.
השיחה התנהלה באווירה טובה ונינוחה, ולפתע החל הגבר לספר לי על החוויות שהוא עובר בבית המשפט. הוא דיבר ללא הרף ו"שפך" כמות גדולה של מידע. הוא דיבר בכאב והרגשתי שהוא מחפש מישהו כדי לשתף אותו בכאבו.
"אתה לא תאמין, החוויה הראשונה שלי עם בית המשפט החלה לפני כשש שנים ומאז חיי הפכו לגיהינום. לתומי חשבתי כי תביעת גירושין בבית המשפט אורכת לכל היותר שנה-שנתיים, אבל מאז אנחנו שם. הרכבת דוהרת בתוך מנהרה אין-סופית. יש חושך ואין אור בקצה. אתה לא מעכל, אם היום אתה בדיון, המפגש הבא ייקבע לך בעוד שישה חודשים מהיום. אתה מבין את זה? אתה רוצה כבר לסיים ולפתוח דף חדש, ובית המשפט מרתק אותך בכוח לקונפליקט שאתה שרוי בו. מאוד התאכזבתי משני עורכי הדין. אני לא רוצה לעשות הכללות, וגם שמעתי מחברים על עורכי דין מזן אחר; כמו בכל ציבור, יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. ניסיוני עם עורכי דין הוא דל. במהלך חיי הכרתי רק את שני עורכי דין האלה. חוויתי איתם חוויות קשות, וברצוני לפרט:
אירוע ראשון: כחודש לפני אחת מישיבות בית המשפט, פתאום עורכת הדין של האקסית שלי נזכרה כי לבנה יש בר מצווה במועד הדיון שנקבע לנו בבית המשפט. עורך הדין שלי פנה אלי וביקש שאתחשב בה. ומה טען? 'אם תיעתר לה, זה יעשה רושם טוב על בית המשפט' (טיעון שהוא העלה מספר לא מבוטל של פעמים, כאשר רצה שאוותר על משהו לטובת הצד השני). עניתי לו שאני מתנגד בכל תוקף לדחות את הדיון וביקשתי שיכתוב מכתב התנגדות תקיף לבית המשפט. תשובתו הייתה: 'אני עובד מול עורכת הדין בעוד תיקים ואני רוצה לשמור על אווירה טובה בינינו'. שאלתי אותו: 'אתה מייצג אותי, או אותה?', ובאותה נשימה איימתי שאתלונן עליו בפני לשכת עורכי הדין. הוא ענה שאם אעשה כך, הוא לא ימשיך לייצג אותי. נאלצתי לבלוע את הצפרדע הזאת, אחרת הייתי צריך לקחת עורך דין אחר וגם לו לשלם כ-100,000 ש"ח, והסיפור היה מתארך עוד ועוד.
אירוע שני: שכר הטרחה התחלק כך: כ-90,000 ש"ח עבור התביעה, סכום שהייתי חייב לשלם תוך שנה, בתוספת 500 דולר לכל מפגש בבית המשפט.
לאחר מספר מפגשים בודדים, פנה אלי עורך הדין עם הצעת פשרה שלא הייתה מקובלת עלי כלל וכלל. 'תראה', הוא אמר, 'לדעתי זו הצעה טובה מאוד והיא משרתת את האינטרס שלך. האינטרס שלי הוא שיהיו כמה שיותר פגישות. אני מרוויח מהן כסף, לא כן?', 'לא', עניתי לו, 'האינטרס שלך הוא לסיים את התביעה כמה שיותר מהר. תוך שנה שילמתי לך מעל 90% משכר הטרחה, כשבפועל השלמת 10% מהעבודה. אז מה האינטרס שלך – להמשיך בתיק שלי, או לקחת תיק אחר?'
לא אלאה אותך במילים. המשפט התיש אותי ואת האקסית שלי, כספית ונפשית. לגבי הילדים – מיותר לספר מה הם מרגישים. מאז שהחל העימות בינינו, הם כבויים. החיוך והשמחה נגוזו מפניהם. הגדול פיתח רגשי אשמה ומפעם לפעם הוא שואל אם אני כועס עליו; האמצעי מכונס בתוך עצמו, בקושי מדבר, והקטן נעשה "ילד טוב ירושלים" ומנסה כל הזמן לרצות אותנו. הפסיכולוגית אמרה כי ההתנהגות שלו נובעת מלקיחת אשמה.
אני כבר רוצה לסיים ולפתוח דף חדש. המצב הזה לא מועיל לאף אחד.
שנינו נכשלנו בנישואין. לא חשוב מי תרם לכך יותר ומי תרם פחות. לא כדאי להיכנס לזה. זה לא מועיל. אני מנסה לשנן לעצמי שאנחנו תמיד נשאר ההורים של הילדים שלנו, וכך צריך לפעול. מה אמר הפסיכולוג? אם נשאל את הילדים מה הם רוצים, הדבר הראשון שהם יענו הוא, שאבא ואמא יסתדרו: הם לא רוצים לראות מריבות בינינו. הם לא רוצים שאחד ידבר נגד השני. הם רוצים חיבוק ואהבה משנינו."
מילותיו של הגבר סחפו וטלטלו אותי מצד לצד, ובכל כוחי נזהרתי לא לבחור צד, אחרת אאבד את ייעודי כמגשר. ואם לא די בכך, המילים "ניטרליות, ניטרליות, ניטרליות" נזעקו מהתת-מודע, לתחום אותי מסביב לבל אמעד.
"אתה אומר שגישור בדרך כלל לא מתארך יותר משש פגישות ואתה מוכן להיפגש איתנו שבוע לאחר שבוע? טוב, אני מוכן לנסות, אבל צריך לדבר עם האקסית שלי. אני מקווה שהיא תסכים. מה המחיר שאמרת? 400 ש"ח לשעה? האמת, בהתחשב בסכומים ששילמנו לעורכי הדין, זה נראה לי ממש ממש סביר. שאני אדבר איתה, או אתה?"
"עדיף שאני אדבר", עניתי.
לאחר ששמעתי את מילות הסיום שהוא אמר, הבנתי כי האדם בשל לגישור. קיוויתי שכך גם פרודתו, ולא התאכזבתי.
לעמוד הפייסבוק של יצחק ששון, גישור משפחתי ותיאום הורי
