0?
"זה או 123…10 או 80/20" הבטחתי לבנות שלי. ובפעם המאה הן חוזרות ושואלות אותי. "נו אמא במה תבחרי? "
הוויכוח על הבחירה נמשך כמה וכמה מפגשים ערים סביב שולחן ארוחות יום שישי. הוויכוח היה בין שלושתן, אני מולן, מתרווחת בכיסא, מביטה בהן בשעשוע שגובל בתחושת התעלות עצמית. וזה דיי חריג אצלי, תחושת ההתעלות מעצמי.
"אמא", אמרה אחת, "לא כך חינכת אותנו…." ,"אמא.".. התפלאה השנייה, "את מתחרטת על הכל?", "לא, היא לא מתחרטת, היא רק קצת עייפה", הגנה עלי הצעירה , "אמא תמיד נתנה 100% ותמיד התעצבנה על אלו שלא עשו כלום". "נכון", המשיך הוויכוח, "אבל בגללה גם אנחנו ככה, עושות תמיד 100 אחוז, מצוינות, לא תלויה בסביבה, נכון, זה מרגיז שאחרים יודעים איך שהוא לא לעשות כלום ולשרוד בכל ארגון, אלו ה… "בדיוק, ה80 אחוז, רק 20% עושים והם עושים בשביל השאר, לאמא נמאס, זאת זכותה." אם פארטו היה יודע שתורתו הייתה מתורגמת הלכה למעשה ביתנו היה מריע מקברו… כמה חיים על חוק פראטו?
הוויכוח נמשך, ברגעים כאלו אני יודעת שצדקתי, שהטפטוף החזק… העשייה האמתית- הנראות של חיי., ביום יום, עם כל הקשיים המאבקים והאכזבות, חדרה אמורה והיא זאת עצבה את בנותי לטוב או לרע. אני יכולה לדמיין שיחה דומה עוד 10 שנים בשולחן ארוחת הערב של כל אחת מהן. דייני. הצלחתי, אני אוהבת את עצמי., ואולי כך אני חושבת נגעתי בעוד כמה משפחות בדרך.
במפגשים שלי עם הורים מבולבלים, במצבים מורכבים עם תלמידים, גם מול קהל נרגש של הורים המעלים את ילדיהם לחטיבה או לתיכון, הייתי חוזרת ואומרת את תורתי "תפקידנו כהורים להרצות ולהטיף, ללמד ולהסביר תמיד 100 אחוז, עם ההנחה היסודית שמעט שבמעט ייקלט, פעם אחת הם יקלטו רק אחוז ממה שדברנו, בפעם השנייה, אולי 5% וביום ממש מיוחד וטוב, כשהם ממש ממש מקשיבים לך, 10% שלמים!!! התקווה שלי כהורה היא שביום פקודה זה יהפוך ל100%.זה יהיה המצפן והתורה שתנחה את החלטותיהם. השיח של בנותיי שלי היה ההוכחה הניצחת. עשייה הוא המודל החזק לחינוך. עשייה והמשגה… גם בחיים, בבית ובטח גם השיעור, כל שיעור, שיעור לחיים.
ביום שהגיעו שלושתן איתי למקעקע, שומרות עלי, גאות בי ורוצות לראות מקרוב מה החלטתי.. שמעתי אותן לוחשות זו לזו, "תנו לה להחליט זאת ההחלטה שלה… " ומיד אחת מהן הייתה שואלת "נו אמא? מה החלטת? האמא שלהן, האימפולסיבית, שמגיבה מיד, שתמיד מבטיחה שתלמד לספור עד 10, הן מחייכות, כאילו שזה יעזור…