ילדות נהדרת, הורים אוהבים ותומכים, משפחתיות כייפית. סביבה איכותית. חברים רבים. לא היה חסר בילדותי כלום. על פניו, הכל תותים. אממה? משהו בי היה חסר ביטחון. משהו בראש ניקר: "אני לא מספיק". אני לא מספיק טובה בלימודים, אני לא מספיק חכמה, אני לא מספיק אהובה בין החבר'ה, ועוד כל מיני "לא מספיקים" שכאלה. אז נכון, לא הייתי השפיצית של הכיתה, אבל בהחלט תלמידה ממוצעת פלוס. לא הייתי מהילדים הגאונים, אבל לגמרי חדה ושנונה. לא הייתי מלכת הכיתה/מלכת השבט בתנועה, אבל מוקפת תמיד חברים וחוויות חברתיות. הייתי ילדה שמחה, עם תחושת "אני לא מספיק" שתמיד ריחפה לה מעליי.
לאט לאט הפכתי להיות יותר ויותר פרפקציוניסטית (להחריד). אני לא יודעת כמה אחוזי פרפקציוניזם ישבו להם בגנים (מהצד הפולני) וכמה מהם נבעו מהרצון להרגיש "מספיק". כי מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בנאדם מסודר, מאורגן, שלא יודע לחפף (לחלוטין בגנים), אבל נהייתי יותר ויותר קפדנית עם עצמי בדברים שיוצאים לי מהידיים. לא "מושלם" – לא משחררת לאויר העולם!
וכך מצאתי את עצמי שנים על גבי שנים, באופן סיזיפי, חותרת למושלמות. כנערה, בשירות, בלימודים האקדמיים, כמורה, כאישה, כאמא. לא משנה כמה מחמאות קיבלתי מהסביבה, אני צריכה להיות "מספיק", לטעמי. לא משנה אם זה ידרוש ממני ויתורים, אני לא אומרת "לא" לבקשות של אחרים. עד כמה שזה נשמע אבסורד, רציתי להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש שאני "מספיק", אבל בעצם ויתרתי על עצמי האמיתית. ויתרתי על האני ש"רוצה" ונכנעתי לאני ש"חייבת".
איך אני יודעת? כי כל הסימנים היו שם. כבר הייתי מותשת. עייפה פיזית ונפשית. נמאס לי להיות כל הזמן ברדיפה, השד יודע אחרי מה. רציתי לנוח. הרגשתי שאני פועלת למען מטרות של אחרים ושוכחת שגם לי יש מטרות. רציתי חופש פעולה, מבלי להיות כל הזמן תחת זכוכית מגדלת (בעיקר של עצמי). הייתי כאובה ומתוסכלת. חלמתי להיות עצמאית, הבוסית של עצמי, עם כל המשתמע מכך (לטוב ולרע), בידיעה שזה שלי. למעני ולמען משפחתי. רציתי אויר. פשוט לנשום אויר נקי מציפיות גדולות מעצמי להיות "מספיק".
אז התחלתי לחפש אותי. השתתפתי בכל סדנת העצמה אפשרית, כדי להכיר את עצמי, את הצרכים, הרצונות והיכולות שלי. למדתי להשתחרר מעַקָבות וחסמים, שבאו ממקום של רצון להגיע למושלם (שלא באמת קיים). הרגשתי טוב עם עצמי ועם הבחירות שלי והקרנתי זאת לסביבה הקרובה אליי. התעלמתי ממבטים לא מפרגנים (לצערי, היו כאלה) ו"רעשים" מטרידים. דאגתי להיות בחברתם של התומכים, כי שם נמצאות האנרגיות הטובות שמניעות לצמיחה. חוויתי התפתחות אישית מופלאה, שהביאה אותי לתחושת סיפוק ושמחה. לתחושה ש"אני מספיק טובה". אפילו הרבה יותר טובה ממה שבאמת האמנתי. בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה להעביר את ההרגשה הזו הלאה. שההתפתחות והשינוי שאני עברתי, הם רק תחילת הדרך… הדרך להוביל אחרים לאמונה עצמית חיובית ולשחרור ה"אני לא מספיק" שלהם.
התחלתי בקורס הכשרת מאמנים אישיים, התמחיתי והתמקצעתי באימון זוגי, והוספתי, בשביל שיהיה מתובל היטב, גם תואר שני בייעוץ זוגי ומשפחתי. מאז ששחררתי את ה"אני לא מספיק" שלי, עברו כמעט 11 שנים. אני פוגשת מדי יום ביומו אנשים, נשים וזוגות שמשוועים להרגיש "מספיק", בתחום האישי, הזוגי, המשפחתי, החברתי או המקצועי. כאלה שתקועים בחוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך, שנמצאים בצמתי דרכים בחייהם, שרוצים שינוי, שחווים משברים אישיים, זוגיים או משפחתיים.
ואני? אני הצינור שדרכו הם מגלים את עצמם. אני המראה שמשקפת להם, שהם "מספיק" בכל כך הרבה תחומים בחייהם. אם זה בתהליכים פרטניים, בסדנאות או הרצאות, אני תמיד מסתכלת להם בעיניים, מקשיבה לאסימונים שנופלים, מתבוננת בשפת הגוף שלהם, ויודעת שהם מצאו.
כמו שאני מצאתי. את עצמי. הכי "מספיק" לטעמי.
