כמה פעמים הרגשת שאת לא טובה מספיק? טובה מול האחרים, טובה מול עצמך.
אחד השירים שהכי מבטאים את התחושות שמלוות אותי בחיים הוא השיר של אלניס מוריסט “That I will be good”. שיר שמבטא את התחושות הפנימיות והאישיות של מוריסט על להיות נשפט, חסר בטחון ובעל ספקות לגבי עצמך, כמו גם מבטא את הרצון העז להיות "מספיק", אל מול נסיבות חיצוניות משתנות. כמה שאני מזדהה איתה ועם הייחול הזה של להיות טובה מספיק. אימא טובה מספיק לילדיי, אישה טובה מספיק לבעלי, בת טובה מספיק להוריי, חברה טובה מספיק וכדומה, וכל זאת, גם אם אני לא מושלמת.
זה משעשע אותי מצד אחד ומדהים אותי מצד שני, לחשוב שדווקא בתקופה בחיי בה הייתי הכי פחות "מושלמת", הייתי הכי נוכחת, שלמה ומחוברת לחיים ולעצמי. תקופה בה התמודדתי עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי: איבוד שליטה. הרי איך אוכל להיות "טובה מספיק", אם אין לי כל שליטה על מה שקורה סביבי ובחיי. החיים הפתיעו אותי במלוא עוצמתם וכך גם אני, הפתעתי את עצמי, בכל עוצמותיי.
לפני 10 שנים בדיוק, חודש לאחר יום הולדתי ה-33, נשמטה הקרקע מתחת לרגליי, ועוד נורא מזה – מבלי להתריע על כך. איזו חוצפה!
לאחר שהרופא מישש אותי ופניו התעוותו, ולאחר שבהיתי מספר שניות במסך המחשב אשר הציג הסתעפות לא קטנה מתוך גוש דווקא די קטן בשד הימני, לא באמת חשבתי שהכל תקין, אבל בהחלט עוד הייתי בהדחקה, אם כי לא לעוד זמן רב. הדקות הקצרות והאינסופיות, בהן ישבתי בתא מיניאטורי, מחכה שייקראו בשמי לקבלת גזר הדין, הרגישו כמו נצח. תחילה שיתוק והלם, לאחר מכן התפרצות של בכי, מלווה בכאב שפילח כל תא ותא בגופי ומחשבה שלא נתנה לי מנוח: "הילדים יישארו בלי אימא, אני מקווה שנתתי להם בסיס מספיק איתן כדי לשרוד את הזוועה שעומדת לפקוד אותם. שהם יגדלו ויהיו מאושרים ומצליחים ויחיו בתחושת מלאות למרות החוסר". ואז הגיעה הרגיעה, סוג של התמסרות טוטאלית למה שעומד לבוא.
לא הבנתי את זה בזמנו, אך באותו הרגע חלה תפנית בעלילה. ה"אני" שהכרתי כל חיי, זאת שעסוקה ברדיפה להיות טובה מספיק, זאת השברירית, שלא תדע להתמודד עם מכה שכזו, צעדה אחורנית ופינתה את מקומה ל"אני" חדשה, זרה לי לחלוטין, שכלל לא ידעתי על קיומה. "אני" שלא מתכוונת לוותר ובטח שלא להיעלם, מבלי להילחם לפני כן, בכל הכוחות. המחשבות השורפות על משפחתי, התחלפו במחשבה אחת חדה וקרה: "אם יש לך סרטן, וכנראה שיש לך, הוא כבר שם, בתוכך. את יכולה להשתטח על הרצפה, לבכות, לצרוח ולבעוט כמו שעשית כשהיית קטנה, אך זה לא באמת ישנה את המציאות. או שאת יכולה להחליט ברגע זה, שאת קמה ועושה כל מה שהרופאים אומרים לך, לא משנה כמה קשה, מפחיד וכואב, כי אין מצב שסיימת את דרכך. יש לך עוד יותר מדי לעשות בעולם הזה ולתת".
וכך היה; נעמדתי ולקחתי שוב את השליטה לידיי. שליטה בכאילו. שליטה על המעשים, המחשבות והבחירות שלי בכל הנוגע להתמודדות עם המחלה. התמודדות עם הניתוח, טיפולי הכימותרפיה הקשים, ההקרנות, הבדיקות, הדקירות, הקרחת, החולשה, הכאבים, הפחדים והרגשות שמציפים ומתפרצים מתי שבא להם, כי עליהם לא באמת הצלחתי לשלוט. וכך מצאתי את עצמי בעל כורחי, "לא טובה מספיק" בכל התחומים, מגדול עד קטן – לא יכולה להרים על הידיים את בתי בת השלוש, שכל מה שהיא מבקשת זה שאימא תרים אותה. כמה צחקנו ובכינו מאושר שתינו, כשגילינו שבבריכה, במים, אין לי בעיה לשאת את משקל גופה ולחבק אותה בשתי זרועותיי. לא יכולה להיות באינטימיות עם בעלי – זה כמו סכינים בתוך הגוף, לא יכולה להיות במקומות הומי אדם, שכן המערכת החיסונית על הקרשים ומכל שיעול או עיטוש אני עלולה לחטוף דלקת ריאות. ואין לי מושג מי האישה שמביטה בי מהמראה, "איפה את"? הייתי שואלת את עצמי לא פעם מול הראי; בלי שיער, גבות וריסים, מצולקת, מותשת ורזה היה לי קשה לעכל שזאת אני. כמו שאמרתי, אני לא מושלמת. ה"אני" הישנה אומנם פינתה את מקומה, אך זה לא אומר שהיא פרשה לצמיתות. היא רק הבינה שעליה לתת עדיפות לזו החזקה והאופטימית, אם היא רוצה להמשיך להתקיים. וזה עבד, כי אחרי עשר שנים, אני עוד כאן.
אני מסתכלת לאחור על אותן עשר שנים ורואה את הדרך שעשיתי מאז ואת השינויים שעברתי בחיי, מעריכה אותם ומודה עליהם. רק בזכותם זכיתי לראות את עצמי במלוא תפארתי: חזקה, עוצמתית, גדולה מהחיים ובוודאי שטובה מספיק, לא משנה מה אני עושה, כל עוד אני מביאה את עצמי, עם האמת שלי ונותנת את כל כולי.
ממרומי אותן עשר שנים שחלפו, אני יכולה לומר בביטחון כי "האני" החזקה והלוחמת עוד כאן והיא כאן כדי להישאר. ויחד עם זאת, באותם רגעים בחיים, מעטים או רבים ככל שיהיו, כשהדברים לא מסתדרים כמו שרציתי או כשהגשמת החלומות שלי לוקחת יותר זמן מהמצופה, אותם רגעים בהם "האני" הישנה, הפגיעה, חסרת הביטחון ומלאת הספקות שבה ועולה, אני מנסה להזכיר לעצמי, שהכל בסדר. שיש בי גם את זו וגם את זאת. וזה טוב מספיק.
