לתאר ריח – סיפור קצר

בסוף הקיץ עברתי לדירה קטנה יותר. מחלוני צפיתי על גינה ציבורית שהייתה מול ביתי.
אחרי כמה ימים כבר זיהיתי את האבות שאחרי העבודה היו מנדנדים את צאצאיהם על מתקני השעשועים. בנות זוגם היו יושבות על הספסל בצל וצחוק הילדים היה מתגלגל אל תוך חדרי.
את ערימת עלי הסתיו שהפריעה לכניסה לגינה, אף אחד לא בא לאסוף. עבר יום ועוד יום ונראה היה כאילו התושבים התרגלו או שאולי השלימו עם המצב כיוון שמראש אף אחד לא ציפה לפינוי מהיר. אלא שלפתע דברים לא היו כתמול שלשום. יום אחד, פניהם של העוברים ושבים, שהיו מתקרבים להסתכל אל תוך הגינה בדרך לעבודה, היו מתעוותות לפתע והם היו מחישים את צעדיהם תוך שהם מסתכלים בתימהון לכל עבר. ילדים היו פורצים בבכי כשהיו עוברים ליד ערימת העלים והאימהות או המטפלות היו גוררות אותם במהירות אל תוך הגינה.
למחרת אנשים שהתקרבו לגינה היו עוברים במהירות אל המדרכה השנייה. בבניינים מול הכניסה לגינה סגרו התושבים, כולל אני, את החלונות ואת התריסים. ביום השלישי האוויר עצמו נשם בכבדות, רטט באי -נחת וזימן את עצי הגינה ואת הצמחייה לעזרה אבל הגינה התנצלה "סתיו עכשיו," אמרה, "בקש מן הרוח עזרה." העיר עצמה הייתה אדישה כאילו אמרה, "כזו אני, לטוב ולרע." וחסמה את הרוח בבנייניה הגבוהים.
רק הפקח העירוני התתרן לא חדל משגרת יומו. מהלך במסלולו הקבוע בלי לשים לב שהגן והרחוב נהיו ריקים מאנשים.
התקשרתי למוקד העירוני והמוקדנית אמרה שאני הראשון שמתקשר לדווח על המפגע וביקשה שאתאר את הריח. "על מנת שאדע אם לשלוח נציגים של אגף המים והביוב או של אגף הגינון או של אגף האשפה," הסבירה.
"את רוצה שאני אתאר את הריח?" שאלתי.
"כן. בבקשה. רק כך אוכל אולי לעזור."
"דמייני לעצמך משהו רקוב במקרר. לא. יותר גרוע. דמייני לעצמך שהשטן בעצמו בא ושיחרר נפיחה. לא. יותר גרוע. דמייני לעצמך מאה חיילים אחרי מסע מורידים את הגרביים. את מבינה עכשיו על מה אני מדבר?"
"כמעט. אני כמעט מבינה."
"אולי תבואי לפה להריח בעצמך? אולי ראש העיר יבוא?" צעקתי.
"אין צורך להתרגז. לא אני ולא ראש העיר. יש נהלים."
"כל המוקד הזה זה שקר. אתם לא באמת מנסים לעזור," אמרתי בעייפות.
"לא נכון. אני באמת רוצה לעזור. אולי תתאר לי שוב מה אתה מריח?" אמרה מלאה בכוונות טובות וריקה מניסיון.
"אני מריח את הסוף. אני מריח שולחן לשניים עם אוכל ליחיד," אמרתי.
"כמה מעניין. מה עוד?"
"אני מריח תקווה. כל כך הרבה תקווה."
"נו. אתה רואה," אמרה המוקדנית בשמחה.
"אבל לא בשבילי."