הי ונעים מאד,
קוראים לי לימור, אני בת 40, אמא לשתי ילדות נפלאות, מזה 11 שנים אני גרה בארה"ב ובשנה וחצי האחרונות, אני עוברת תהליך גירושים.
לעבור גירושים זה משבר גדול. כשיש ילדים בתמונה, זה הופך את זה ליותר כואב. וכשאחד הצדדים רוצה לחזור לישראל (כן, כן ניחשתם נכון, הצד הזה הוא אני), זה הופך את המשבר לקשה הרבה יותר. בגלל שבנותיי נולדו בארה"ב, החוק אינו עומד לצידי ואין לי אפשרות לחזור איתן לארץ ללא הסכמתו של הגרוש שלי והוא לא מוכן לשמוע על כך. הרבה פעמים כמעט והרמתי ידיים ואמרתי לעצמי-"בשביל מה את צריכה את זה? בישראל יהיה לך הרבה יותר קל וטוב אז למה שלא תחזרי והבנות יישארו בארה"ב עם אבא שלהן?" אחרי שנייה הייתי מתעשתת ומזכירה לעצמי שבלי הילדות לצידי, אין שום סיכוי שאוכל להיות מאושרת ולהתחיל בחיים חדשים. בטח לא בגילאים שלהן היום ( 5 ו-8).שלא לדבר על העובדה שזה יכול לעשות להן נזק של ממש
זו התקופה הכי קשה בחיי. בשנה אחת נפרדתי מבן זוגי אחרי 12 שנה, נשארתי עם כאב גדול ועם מטרה ברורה, להגן על הילדות שלי שביום אחד החיים שלהן השתנו מן הקצה אל הקצה.
הסיבה שלבלוג הזה קוראים "אמא מתגרשת" היא בגלל שבמשך תקופה ארוכה הרגשתי ששני הדברים שהכי מגדירים את מי שאני זה שאני אמא ושאני מתגרשת. אני מאד גאה באמהות שלי. יש לי קשר עמוק וקרוב עם בנותיי. הן עברו משבר גדול ואני הייתי שם בשבילן בכל רגע ורגע. כמו לביאה הגנתי עליהן, הקשבתי לכאב שלהן, תמכתי, חיבקתי וחזרתי ואמרתי שלא משנה מה קרה ביני לבין אבא שלהן, הן תמיד יישארו הדבר הכי יקר לשנינו.
כדי שהילדות שלי יעברו את המשבר הזה ויצאו ממנו עם הכי פחות נזק שאפשר, פעלתי על אוטומט ולא נתתי לעצמי להתפרק ולעכל את מה שעובר עליי ואז, ביום בהיר אחד, בדיוק שנה מאז הפרידה, חליתי בסרטן.
על החלום לחזור לישראל, אני לא מוותרת, רק מניחה אותו כרגע בצד.
בכדי להגן על פרטיותם של האנשים שיוזכרו בבלוג, אני אשתמש בשמות בדויים (למעט השם שלי כמובן).
שלום חנוך שר בשירו הנפלא "הולך נגד הרוח" שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר ואני מקווה שהחלק החשוך ביותר כבר מאחוריי, עכשיו אני מחכה שהשחר כבר יגיע