אני לא יודעת מה הייתי בעבר שלי.
תמיד הייתי חסרת ביטחון. נולדתי בשנות ה-70 וכשגדלתי היה ג'ונגל מסביב. כל בני המין השני ארבו לבנות שהם הריחו שהן חסרות ביטחון ותקפו אותן מינית, תקיפות שהן בכל הדרגות האפשריות.
זה היה נע בין הטרדות מיניות לניצול מיני ועד אונס ממש. בכיתות הצעירות בנים בכיתה ובשכבה ראו שאפשר לגעת לי בציצי ואני לא אעשה כלום. אחר כך בגיל הצבא ומעלה גילו שאפשר לשכב איתי ולברוח כי אני צמאה לאהבה ולאישור ואני לא מבינה שכשמישהו שוכב איתי זה לא אומר שהוא אוהב אותי וישאר איתי. זה קרה פעם אחר פעם ואני כמו מטומטמת נתתי לזה לקרות שוב ושוב.
אחר כך הגעתי למעגל העבודה. הגברים הריחו את חוסר הביטחון שלי ולא הפסיקו להציק לי ולהטריד אותי מינית. זה היה בשנות ה-90 וזה היה חוקי. הייתי באה לעבודה באמישראגז בהרצליה והיה שם אחד בשם סמי שהיה בא לבקר את המנהל. הוא היה מתיישב מולי ומתחיל להגיד לי כל מיני דברים מיניים. לא היה לי אומץ להגיד לו להפסיק. הוא הציק והציק. המנהל לא אמר לו כלום כי הוא היה חבר שלו.
ככה זה היה בכל מקום שהגעתי אליו. הגברים הריחו שאני חסרת ביטחון ובאו מייד לנצל את זה.
אפילו הייתה לי מערכת יחסים שהתחילה באונס. הייתי באילת עם חברה במועדון. שתינו והכרנו שני בנים. הם היו חיילים בחיל הים שם. הם לקחו אותנו לבסיס כשהיינו שיכורות. ואז לא ציפינו לזה והם סגרו אותנו בחדר איתם והכריחו אותנו לשכב איתם. בכינו וצעקנו והם עשו לנו את זה בכוח. אחר כך האשמנו את עצמנו כי היינו שיכורות. ידענו שאף אחד לא יהיה בצד שלנו כי הלכנו איתם לבסיס מרצוננו וגם היינו שיכורות.
ואז זה ששכב איתי בכוח התחיל להתקשר אליי ורצה שאני אפגש איתו עוד פעם. הייתי צמאה לחום ונפגשתי איתו שוב. אז סתם שכבנו. והוא זלזל בי כל הזמן ורק ניצל אותי מינית שוב ושוב.
אז הפצעים האלה של העבר לא נותנים לי עכשיו מנוחה. לפעמים אני רוצה למות אפילו שמאז הפכתי לאמא. הכעס שלי הוא על עצמי שלא ידעתי להסתדר בג'ונגל הזה ולא העזתי להילחם ברעים ולהגן על עצמי.
הנשים שהיו מסביבי גם האשימו אותי שאני תמימה, חלשה, חסרת ביטחון וכו' ובגלל זה זה קורה לי. בטח גם חלק מהקוראים של הפוסט הזה יאשימו אותי. בגלל זה אני לא אשים תגיות שאף אחד לא יגיע לפה.
איך מוחקים את העבר? יש טיפקס מיוחד לזה?
