לאה שעושה רגלים

כשהגענו לתחנת האוטובוס התברר לי שצפוי לנו מסע אמיתי. נסענו עד התחנה המרכזית, ושם החלפנו אוטובוס לקו 7 לרוממה. האוטובוס נסע ברחובות לא מוכרים ששיכונים צפופים בשוליהם, בין ילדים ששיחקו על הכביש ממש, או רכבו על אופניים בשובבות. לפתע הכריזה אמא “הגענו”, משכה בכבל ה”עצור” שהיה מתוח לאורך תקרת האוטובוס, ועזרה לי לעבור בין האנשים שהצטופפו בדרך לדלת האחורית. הנהג הסתכל עלינו דרך המראה הרחבה שמעל לראשו, וצעק “זהירות מהדלת”. אמא צעקה לו בחזרה “רגע רגע” תוך שהיא מושכת בידי ודוחפת אותי לפניה במדרגות התלולות, וכל ההמון נוהם בעקבותיה “נהג, רגע רגע”. כעבור שניות ספורות של אימה הסתיים מבצע החילוץ ללא נפגעים. עמדנו על שפת המדרכה, והאוטובוס המשיך לדרכו מבעד למסך עשן.
“מה זה פה?” שאלתי. “זכרון יעקב” השיבה אמא. מצחיק שעד היום, כשמישהו אומר לי שהוא מזכרון יעקב, התמונה הראשונה שעולה לי בראש אינה מושבה ציורית המשקיפה אל הים, אלא דווקא רחוב של שיכונים צפופים בשולי העיר ירושלים. “מה יש פה?” שאלתי, ואמא השיבה במבוכה גלויה: “אנחנו הולכות ללאה שעושה רגלים”. היא הוציאה מהתיק שלה פתק, קראה בו משהו ופנתה אתי לכניסה לאחד הבתים. עלינו לקומה השניה, ואמא דפקה בדלת שהיתה פתוחה לסדק קטן, ודרכו בקעה המולה צוהלת.

אמא דפקה על הדלת שוב, ומישהי ענתה מהבית “תיכנסי, פתוח”. נכנסנו לדירת שיכון קטנטונת. במבואה הזעירה הצטופפו כמה נשים מאופרות בכבדות. הן ישבו סביב הקירות על שרפרפים עשויים מתכת וכריות סקאיי ירקרקות. הרעש בחדר אילץ אותן לדבר בקול רם ובתנועות ידיים מוגזמות. אני לא זוכרת בבירור שמישהי עישנה, אבל זכרון התמונה הזו מקפל ריח מריר -חמצמץ של עשן סיגריות מעורב בליפסטיק. היום מוזר לחשוב שמישהי תעז להדליק סיגריה בחדרון שהיא חולקת עם עוד אנשים, אבל פעם, בשנות ה-70, היה מקובל לעשן בכל מקום- באוטובוס, בתור לדואר, בסלון הבית ואפילו ליד תינוקות. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי, אם בעוד כמה שנים, כשיגלו את נזקי הקרינה הסלולרית, יתיחסו בבוז דומה לאנשים הפרימיטיבים של ימינו שהסתובבו עם טלפונים ניידים בכיס, הניחו אותם ליד הראש לפני השינה, ואיפשרו לילדים שלהם להצטופף בכיתות אפופות קרינה סלולרית מזהמת.

נראה לי שאמא שלי לא הרגישה כל כך בנוח בחברת הנשים הזרות. היא חייכה את חיוך הפוסטרים שלה וענתה באדיבות ממלכתית לשאלות ששאלו אותה. אני התיישבתי בביישנות על ברכיה והתפניתי לסקור את הסביבה. המסדרון היה מוקף דלתות- היו שם שלוש דלתות סגורות- – בטח לחדר שינה, לשירותים ולמקלחת. דלת הסלון היתה פתוחה למחצה, ולידה היה תלוי על הקיר שלט בכתב יד. ניצלתי את הידע הטרי שלי בקריאה בדפוס ובכתב כדי לפענח את מה שהיה כתוב בו: ” מחירון…חצי רגל… רגל… שחי… מפשעה… גבות… גבות+שפם…” נסיתי להסב את תשומת לב אמא למסמך המזעזע, אבל היא לא שיתפה אתי פעולה, והעדיפה לספר לשכנתה איך היא מייבשת משמשים בשמש בתבניות שהיא מניחה על המרפסת בקיץ.

נשים נכנסו ויצאו מהסלון, אחרות הצטרפו לתור שבו אנחנו היינו. והנה הגיע תור אמא להכנס לסלון, ולפגוש את לאה שעושה רגליים. כל ניסיון חיי קצר השנים לא יכול היה להכין אותי לתמונה המחרידה שחיכתה מעבר לדלת הסלון. היום הייתי מגדירה את התמונה כ”סוריאליזם”, אבל אז- נעתקו המלים מפי. סביב קירות הסלון ישבו אותן נשים ממש שישבו קודם איתנו במבואה. אבל כולן לבשו רק חזיות ותחתונים. הקוראת הנבונה יכולה לשער בעצמה שאף אחת מהנשים לא קפצה לסלון של לאה ממסלול הדוגמנות. יתר על כן- ההיכרות הקודמת שלהן, החמה והרעשנית – נותרה בעינה. הן פשוט ישבו ופטפטו כשכרסיהן העצומות נשפכות בחדווה על ירכיים דשנות, או זרועות ורידים כחלחלים, והאודם מרוח על שפתותיהן. במרכז החדר ניצב כסא עץ כבד, שעליו עמדה, כן, עמדה- דודה עצומת מימדים.

ואז הבחנתי בה בשוליים של הדודה- בלאה שעושה רגליים, אשה נמרצת מאד, שהחזיקה מין קציצות חומות ודביקות בתוך גיגית שעמדה בסיר עם מים רותחים. בתנועות מהירות היא בצעה מהעיסה החמה עוד ועוד קציצות, לשה אותן קצת, מתחה אותן על רגליה של האשה שעמדה על הכיסא. ואז- תלשה אותן במהירות, תוך שהאשה השמיעה אנחה עמומה שכל הסבל הקיומי הנשי והאנושי הדהד בה.
לאה המשיכה לעמול סביב הדודה העצומה שעל הכסא, תוך שהיא מקשיבה בחצי אוזן למונולוג שלה, שכלל צרות של זוגיות, צרות של פרנסה וצרות של ילדים. רגליה של הדודה שינו צבען מחום שעיר לאדמדם עם נקודות אדומות. ולאה שאלה אותה- “תרצי לעשות רגל שלמה? עוד מעט יגיע קיץ. אני אעשה לך מחיר…” אבל מנת ייסוריה של הדודה מלאה, כך שיערתי, מפני שבתנועה כבדה ובאנחה שוברת לבבות היא ירדה מהכיסא, תוך שהיא נתמכת בכתפיה החסונות של לאה.

——————————————————————————————————

יותר מארבעים שנה חלפו מאז. בחנוכה האחרון נסעתי עם הילדים הצעירים מהסבים בירושלים הביתה לעמק הירדן. הלילה היה חשוך וגשום, והאוטו עמוס והומה. דהרנו בכביש עוקף יריחו, ולפתע הבחנו ברכב מעשן שעמד בשולי הכביש בפנסים מהבהבים. אחרי שעקפנו אותו שאל אותי יוסף אם שמתי לב לצללית נעלי העקב שנעלה האישה שעמדה מחוץ לרכב. לקח לנו חמש שניות להחליט פה אחד שאנחנו עושים סיבוב פרסה וחוזרים אליה. אחרי הכל- כביש עוקף יריחו הוא ממש לא מקום לעמוד בו לבד באמצע הלילה עם נעלי עקב.
אחרי שהשלימה עם מותו בטרם עת של האוטו שלה, ואחרי תיאומים נואשים עם המוסכניק ועם נהג הגרר, נענתה האישה להזמנתי. היא השאירה את המזדה המהבהבת בצד הדרך, ונסעה איתנו בהתאם לתוכנית המקורית- לחבר שלה בבית שאן. הילדים הצטופפו מאחור, ואנחנו- כדרכן של ירושלמיות, הצלבנו נתונים ופיסות מידע מילדותנו האבודה. האישה הגדולה והמטופחת היתה קצת יותר מבוגרת ממני. תוך כמה דקות הפכנו לחברות נפש. כמה שצחקנו בנסיעה הזאת.
ואז היא סיפרה שהיא גדלה בזכרון יעקב. “זכרון יעקב?”- שאלתי,- “אני מכירה מישהי משם, את לאה שעושה רגליים!” “לאה? הקוסמטיקאית? היא השכנה שלי! אשת חיל אמיתית! הייתי חברה של הבנות שלה” התלהבה הטרמפיסטית שלי. חלקתי אתה את זכרון הילדות שלי ושוב צחקנו המון. “תראי איזה מלכה. היא הצליחה מכלום להתפרנס בכבוד, להחזיק בית, לשלוח את הבנות שלה לאוניברסיטה, אני מעריצה אותה”- היא אמרה לי. וכשהיא אמרה לי את זה, חשבתי לעצמי שאשה כמו לאה, שהצליחה גם להשכין שלום בית בין מאות נשים משופמות לבעליהן, גם להוציא את המשפחה שלה מהזבל, ותוך כדי כך לזרוע את זרעי התודעה הפמיניסטית של ילדות קטנות, אשה כזאת כנראה ראויה להערצה אמיתית