ערב יום שישי,השעה 18:00 וזה הרגע העברתי סמרטוט אחרון בהליכת תרנגול.
נזכרתי שבימי שישי בבית משפחת אדרי,
הנוהל היה קבוע
אחרי מקלחת, שכולנו מפוג'מים, מסורקים…
ואבא ברטו(שזו היתה עזרתו היחידה למען הקהילה,
כבר גזר לנו ציפורניים עם גוזז, כזה שיומיים אחרי מרגישים את הציפורן כואבת.
ניקה לנו אזניים, עם צמרון עשוי מגפרור וצמר גפן מלופף עליו.
ובזמן שאמא קטי מכינה את השולחן בסלטים שעבדה עליהם יומיים,
מטבוחה,בשבש (שומר),
ברבה (סלק), פלפל משוואיה(פלפל חריף),סלט קצוץ, סלט לא קצוץ(סתםם), חצילים מבושלים,אפויים,מטוגנים… התעייפתי
היינו יושבים כולנו, ילדים טובים מגדל העמק (מסורקים הצידה) ורואים סרט ערבי…
להההה… פרצוף מבוהל,
וואלה…. פרצוף עוד יותר מבוהל,
משמעוללל וסמאלללה…
הכל כבר נכתב!
חוץ מזה, שארבעת הבנים לבית משפחת אדרי היו יושבים ומחכים לראות..
מתי אני אתחיל לבכות.
לפני שהשחקנית תגלה שאהובה בגד בה, או אחרי שהוא ימות?! או שהשופט ידון אותו למוות?!
וככה כל יום שישי, נו דנה?! עוד לא בכית?!…
ואז הייתי בוכה… הם צוחקים, מעבירים עליי סתלבט כל הארוחה… ואני בוכה.
ארבעה בנים ובת, אמרתי?!… רעים!
בתמונה… אני! מסורקת בשתי קוקיות, בערך בגיל עליו מדובר פה.
