אז,ביום ההוא שהלכת לזיין אחרת ולא עלה בדעתי בכלל.
הוא גבר עם לב קריר,לפעמים אני לא מבינה איך אהב אהבה אמיתית שאני לא חוויתי מימיי עם אף גבר.
הוא משתנה,חם וקר,מעוניין ויום אחרי לא מעניינת.
ואני תמיד אוהבת,בידיוק היום כשהחלפתי מצעים תהיתי אם פגעתי בו עד למעמקים,ואם כן כמה עצב ארגיש.
וזה קצת מנחם שיודע מהי אהבה גם אם לא אליי,כי אז אולי איפושהו הוא מבין אותי,למרות שאי אפשר להבין,גם אני לא מבינה את עצמי.
ואני שונאת אותה,את האובססיבית…היא מאמללת, אני גם איפושהו מודה לה שהיא כזאת עקשנית שלא רואה בעניים.
בזכותה נוספו ימים לצחוק,לסקס,לנועם,להיכרות,סוג של חברות שעדיין לא החלטתי אם אמיתית או הצגה.
זה קשה לאהוב מישהו כל כך.
לאחרים אולי זה יותר מתאים,ויותר קליל. אבל אצלי אין אמצע.
אני עושה הכל עד שאין יותר מה לעשות.
זאת אומרת שאם הייתי שלו,הייתי מוותרת על ילדים,הייתי דואגת לו ,הייתי חרדה,הייתי מחבקת חזק בלילה כמו עכשיו,הייתי דוחפת אותו למרות שלא צריך את זה ממני אבל תמיד תומכת,ותמיד מוותרת. אני כזאת באישיות היותר מידי מעניקה שלי,ככה אני יודעת לאהוב,וזה מה שרוצים לשנות בי,את מי שאני.
יש ברכות ויש קללות,אני תוהה כל הזמן מה האהבה שלי,ברכה או קללה?ולמי?