השבוע הזה, שהוא מלא בזכרון וערגה, התבוננות על רגעים, על מחוות, על פרטים קטנים קטנטנים מגיע כמעט לסיומו. השבוע הזה היה גם מלא עבודה ומשימות,
ככה זה, הכל קורה יחד.
כשסידרתי את הבית אחרי עוד בוקר פעיל אספתי פרה צעצוע, אוטו, משקפי ענק מהחתונה של עמית בשבוע שעבר, בובה, נעלייםםם, מליון נעליים
ושן אחת קטנטנה עטופה בשקית.
השן השנייה שנפלה לשירה השבוע (כן, גם זה השבוע).
שן חלבית ששונה מאוד משן רגילה, עם חור קטן למטה ללא שורש מוצק שקושר אותה.
חיפשתי מקום ראוי לשמור אותה (עד הביקור של פיית השיניים), אז הנחתי אותה במגירה אחת מארבע המגירות שבקופסת התכשיטים הקטנה.
ומיד אחרי שסגרתי אותה פתחתי שוב וחשבתי על הזכרון שנצרב אצל שירה ברגע שהשן נפלה, על רגע הניתוק.
ועל איך שהייתי רוצה שיהיו לי מגירות כאלה לכל הזכרונות.
מגירה לשיניים שנופלות
מגירה לנעליים ראשונות
מגירה למילה ראשונה
ולשנייה ולחמש מאות.
מגירה לרגעים שנרדמים,
מגירה לבוקר טוב של אימרי שלא מותיר ברירה אלא לקום מהמיטה.
מגירה לכל הרעיונות שלה, שיבושי המילים,
מגירה לשאלות שמשאירות אותי לרגע או בכלל בלי תשובות.
הייתי רוצה לארוז את כל מה שהיה לנו עד עכשיו ביחד ולחזור באחת-
לטעמים, לבדיחות, לצחוק הפרוע שבא אחריהן, לחיבוק שקיבלתי חם ואוהב.
לרגש שצף.
להכניס אותו למגירה,
לפתוח אותה מתי שאני רוצה ולהרגיש אותו שוב.
לבכות ממנו, להתרגש או לצחוק ולחזור לשגרה.
