אם תשאלו את שחף מה יש לדרום אפריקה להציע לתייר הממוצע הוא יגיד – הכל.
איכות חיים, נשים יפהפיות, כדורגל, נופים וטבע מהיפים על פני הכדור, אנשים טובים וכמובן – בשר.
טוב, אחרי הכל הוא דרום אפריקאי.
כבר שנים שבין החבר’ה ניטש ויכוח ישן למי יש בשר יותר שווה. חואן אומר ארגנטינה, שחף טוען שלדרום אפריקאים.
אז מי מכין את הבשר הכי טוב בעולם? ארגנטינאים או דרום אפריקאים?
אני מודעת לכך שהברזילאים כרגע רוצים לנגח אותי אל השער והמנגליסטים הקווקאזים ישמחו לבעוט אותי יחד עם האסאדו שלי ישר למסגרת, אבל מה לעשות שאני נשואה לארגנטינאי וגם בי דבקה (בשלב מאוחר יחסית בחיי) התאווה לבשר. אמנם אני לא קרניבורית דגולה ובכל זאת מכשכשת בזנב כשמתרחש אירוע אסאדו בביתנו פעם ב.
כזכור מפרקים קודמים, האיש בברות מזל גדולה איפשר לעצמו נסיעה למונדיאל, שם פגש לראשונה את הבשר הדרום אפריקאי. הם הסתכלו אחד לשני בעיניים וליטפו זה את זה במבטם. לארגנטינאים יש התנשאות טבעית מעצם מוצאם ולכן מיד התחדד החוש הפרימיטיבי והלא מפותח הזה ובאוויר כבר הורגשה עויינות קלה. הבשר הרגיש שמן הראוי שיתאמץ אל מול הסנוביזם הארגנטינאי. לא סתם סטייק על האש במרינדה משובחת אלא נתח שבאמת שווה להרחיק בשבילו עד לדרום אפריקה ושווה להביא כמתנה לכמה חברים צמאי דם.
התאווה הזו של הארגנטינאים שאני מכירה לבשר קצת מוזרה. כולם לבני עור וחיוורים, צאצאים להורים ממקצועות רפואת הנפש, שהם עצמם צאצאים ליוצאי מזרח אירופה (קרי: רוסים, פולנים ו/או גרמנים) או מהגרים איטלקים. מה שאומר שאף אחד מהדורות הקודמים שלהם לא באמת רעה (או ראה) פרות בפמפס בארגנטינה ולא צלה חצי עגל על האסאדור כמקצוע.
ובכל זאת התאווה קיימת. אולי מקורה בעובדה שבארגנטינה אוכלים בשר כל יום והמהדרין מקפידים על מספר פעמים ביום. תינוקות צעירים לא מחכים לשיניים בשביל ללעוס בשר. הם מקבלים מיץ של בשר מהמיקסר עם הדם והכל. זה נחשב בריא ומזין.
המאכל הלאומי של ארגנטינה הוא בשר ומכאן כנראה נובעת ההתנשאות בכל פעם שעם אחר מעז לטעון לכתר.
מה שמחזיר אותי לדרום אפריקה הוא תיק המתנות שחזר עם האיש (יומיים אחריו…בחסות אל-על) והכיל וובוזלות, דגלים וחולצות של ארגנטינה מהמשחקים, מתנות לילדים ומטעמים למטבח.
וכן כן, הארגנטינאי הגאה נשבה בקסמיו של הבשר הדרום אפריקאי. לא אנטריקוט או סינטה או אוסובוקו וגם לא הפוייקה המסורתי. מה שעשה לו את זה יותר מכל היה גוש שחור וקשה עם שם מוזר – בילטונג. מה יותר טוב לארגנטינאי מאשר לנשנש בדרך למשחק או ממשחק איזה נתח בשר, גם אם הוא דרום אפריקאי בהגדרה.
אז הנה קצת היסטוריה
- המילה בילטונג (Biltong), "רצועת בשר", מקורה בהולנדית ומשמעה BIL שזה חלק בבשר (חלק אחורי) ו-TONG שפירושו רצועה או לשון. מדובר במעדן של בשר מיובש מומלח ומתובל.
- הבילטונג התפתח מהבשר המשומר אותו לקחו המהגרים ההולנדים הראשונים, שהגיעו לדרום אפריקה במאה ה-17 ו הביאו איתם מתכונים לייבוש בשר, בהם השתמשו כאשר יצאו בכרכרות מקייפ טאון לחלקים אחרים ביבשת ונזקקו לכמויות אוכל גדולות למסע הארוך.
- במקור השתמשו בבשר ציד ועל מנת לשמר את כל כמות הבשר שניצוד, הוא נטבל בחומץ ונמשח בתערובות של תבלינים, עשבים ומלחים. לבשר הנא לקח כשבועיים עד סיום תהליך השימור שלו ואז הוא הפך שחור וקשה כאבן.
- ניתן למצוא בילטונג מכל מיני סוגים של בשר – בקר, בשר ציד ובשר יען. לרוב הוא נמשח בחומץ, מלח, כוסברה, פלפל שחור וסוכר אך ניתן למצוא גם בילטונג עם שום, חומץ בלסמי, אבקת בצל וכל מיני מתכונים סודיים אחרים.
- מעניין שהבילטונג משמש לתינוקות בזמן שיוצאות להם השיניים כדי להקל על הכאב. לשם מטרה זו הוא מיוצר ללא תיבול ובטעם עדין עבור התינוק הסובל.
- את הבילטונג משיגים ואוכלים בכל מקום בדרום אפריקה – איטליזים, סופרים ומכולות, בברים וגם אצל אנשים נחמדים שמכינים לבד. אפשר למצוא בילטונג רך, קשה וקשה מאד. אנחנו מעדיפים את הבילטונג הקשה מאד.
מחר גמר מונדיאל אפריקאי ראשון. הולנד-ספרד. מעל קערת הפיצוחים יישבו אחד דרום אפריקאי שלא שותה אלכוהול, אחד ארגנטינאי שמקלל בספרדית ושאריות של נתח בשר אחד מופלא וטעים מדרום אפריקה עם נגיעות הולנדיות. אולי בכל זאת אנחנו בעד הולנד.
לבלוג "ירוק בהיר" של דפי מן