ימי הקיץ כבר כאן.
החום תפס את מקומם של ימי החורף הקרים, הגשם פסק ובמקומו הגיעה רוח חמה המייבשת את הצמחייה וזן מאבדת לאט לאט את הצבע הירוק העז, שרק האדמה הרוויה במי גשם יכולה לאפשר.
אנשים משילים לאט לאט את בגדי החורף, מגלים את גופם הלבן, מאפשרים לשמש לשנות את צבעם לצבעי קיץ.
בגדי החורף כבר כובסו וסודרו בארונות, החליפו את מקומם של הבגדים הקיציים.
עוד רגע מסתיימים הלימודים.
החופשות כבר בשלבי תכנון, מי בארץ ומי בחו"ל, מי עם ילדים ומי בלעדיהם, בים, בהרים או אולי בערי העולם בהם ניתן לבלות ולראות הצגות טובות.
הכול הולך להשתנות.
אני לא מתכננת דבר, אבל נזכרת בימי ילדותי, בהם כל שנה נסעתי עם הורי לאגם "בלטון" שבהונגריה. האגם היחיד, סביבו יש עשרות כפרים ועיירות אליהם נוהרים ההונגרים בתקופת חופשת הקיץ.
החופשה ההיא נראתה שונה לגמרי ממה שמוכר בימינו.
הורי ועוד שלושה זוגות חברים שלהם, כל שנה שכרו יחד בית בכפר, בו התמקמה כל החבורה, כל זוג קיבל חדר, המטבח והשירותים היו משותפים לכולם. שם בילינו שבועיים שזכורים כחוויית ילדות נהדרת.
רכב לא היה לנו, כך שעם תחבורה ציבורית, חשמלית ואחר כך רכבת, יצאנו לדרך. הורי סחבו מזוודה גדולה ואני הייתי אחראית על פנימית של צמיג גדול, אותו רכשו עבורי, במיוחד לימי החופשה. הוא היה גדול ממני, אבל נשאתי אותו בגאווה ובשמחה וידעתי כי כל הילדים יקנאו בי וירצו לקבל ממני את הגלגל.
הבילוי הסתכם בעיקר בלהיות ביחד, להתרחץ באגם, לאכול יחד, ואצל המבוגרים כמובן לשחק קלפים. חלק מהחוויה היה הבישול המשותף. לא הלכנו למסעדות. הנשים כל בוקר יצאו לקניות עמדו יחד בישלו את ארוחת הצהרים, הגישו את האוכל, ושטפו כלים. לא ברור לי איזה מין חופש זה היה עבורן.
אנחנו הילדים בילינו את רוב היום במים. הבית היה ממש על שפת האגם, דבר שאפשר לנו ללכת ולחזור לבד. בנינו ארמונות בחול, שיחקנו עם כדור וכמובן רבנו מי יקבל את הגלגל. לפעמים נתלינו עליו כולנו.
עולם שונה, כאילו הדברים קרו על כוכב לכת אחר.
אני מקווה שכל אחד לעצמו, ימצא את החופש המתאים לו, העיקר שתהיה זו חופשה מספיק טובה כדי לזכור אותה, לכתוב עליה ולספר אותה לנכדים, בעוד חמישים או שישים שנה.
