כן, אני ספונטנית ואוהבת לבלות, זה נשמע כמו המלצה באתר היכרויות, אבל זה נכון. כן, אני ספונטנית ואוהבת לבלות.
יש הרבה כמוני ואין בי שום דבר מיוחד למעט העובדה שאני גם מוכנה לנהוג, להסיע, לנווט ולא פוחדת מדרך ארוכה.
יש בי אהבה גדולה להגה, יותר נכון למכונית. אנחנו מסתדרים נפלא. אני מעידה על עצמי שאני נהגת טובה, (יש לי אישורים מכמה גברים מצ'ואיסטים, הם הרי המומחים, כך אומרים), נוהגת לא בפראות אבל מהר ועם בטחון, עוקפת אם צריך אבל זהירה.
ביושבי על יד נהג אחר, אני אוחזת בידית כלשהי, אני כל הזמן מביטה לעבר המראות, לוחצת עם הרגל כאילו אני שולטת על הגז, מוכנה בכל רגע ללחוץ ברקס ולעצור את הרכב.
אחיזה בהגה, מאפשרת לי להרגיש שהשליטה בידיים שלי.
אני אוהבת להיות בשליטה כי אני לא רוצה להפסיד דבר וכי אני משוכנעת שאם יהיה צורך, אני אצליח לעשות כל מה שאחרים לא עושים.
המצב היחיד בו אני מוכנה להרפות ולהתמסר, הוא בשעת עיסוי, שם אני עוצמת עיניים, לא רואה לא שומעת, המעסים יכולים לעשות בי ככל העולה על רוחם.
לא כמו הנוער היום, אני הוצאתי רישיון נהיגה רק בגיל עשרים ותשע. הייתי בחודש התשיעי להריון האחרון שלי, אחרי כישלון בטסט בגלל עודף ביטחון עצמי. כנראה, זה היה המקום היחיד והכי פחות מתאים, בו נתתי לביטחון העצמי שלי לבוא לידי ביטוי.
במצב שהייתי, ממש נלחמתי לא להיכשל שוב. הבטן הגדולה הפריעה והיה לי מאוד קשה להגיע להגה, אבל הבנתי שאחרי הלידה לא אוכל להמשיך לעוד טסט, אז מאוד השתדלתי וזה הצליח.
מאז נהגתי כבר בכול מיני מצבים, גם בחו"ל, גם בלילות, בחושך, בערפל, גם בגשם זלעפות שהראות הייתה אפסית. אני לא חוששת אבל אני גם לא חולת הגה. אוהבת לנהוג אבל רק אם צריך ובתקופה האחרונה צריך כל הזמן. צריך להסיע נכד זה או אחר לחוג כזה או אחר ואני, הסבתא על גלגלים, מתייצבת בשמחה, עוזרת להורים ונהנית מזמן איכות בנסיעה הלוך וחזור.
בשנים האחרונות, בהן ההליכה הפכה להיות קשה, הרכב הפך להיות לרגליים שלי. הוא ואני צמד חמד. אז אם חברות מזמינות אותי לצאת הן כבר יודעות שאני לא באה לבד, והן הופכות מיד לנהנות העיקריות מהזוגיות הזאת, כי הוא תמיד איתי ואני תמיד מוכנה לנהוג.
אז כסלוגן לבחירות, או כפרסומת למכירת סוף השנה:
חברה ונהגת, קבלו שניים במחיר של אחד!!!
