היום בבוקר התעוררתי מחלום בלהות. חלמתי כי במשך שנה וחצי לא ביצעתי את עבודתי במלואה. גביתי כספים, שילמתי חשבונות תייקתי מסמכים אבל לא העברתי את הנתונים במחשב, דבר הגורם לחוסר יכולת שלי לתת נתונים לממונים עלי וכמובן גם לא להכין מאזן לסוף השנה. בחלום כל יום אני מחליטה להישאר שעות נוספות, לעבוד שבתות ולהשלים את החסר ותמיד משהו סוחף אותי לכיוונים אחרים. אני שאף פעם לא יצאתי מהמשרד מבלי לסיים את המטלות לאותו יום, פתאום בפיגור כזה? סיוט, סיוט מתמשך…… ואז התעוררתי.
כמה נעים היה להתעורר ולגלות שכל זה רק חלום.
אני בפנסיה! אין עבודה, אין מחויבות, אין שעון מעורר ואין לחץ.
אני מתעוררת יקיצה טבעית, מתפנקת עוד קצת במיטה, ועסוקה בלהחליט האם אני רוצה לבלות היום בהרצאה, בבית קפה עם חברות, בקריאת ספר אולי לראות סרט, סדרה או אולי להתמסטל מניחוח הנכדים?
הכול פתוח והכול לגיטימי. אני בפנסיה!
התחלתי לעבוד בגיל שבע עשרה. אמא שלי חלתה ופרנסת המשפחה הייתה בסכנה, יותר נכון כך ההורים הרגישו, ואני יצאתי לעבוד. למעט חופשות לידה עבדתי כל השנים ולרוב במקומות שלא נהניתי להיות בהם. נשארתי בכול זאת כי אני שייכת לאותו דור ישן בו האמינו כי אדם ערכי ומוצלח לא מחליף עבודה, אז סבלתי בשקט.
כשהתחלתי לעבוד בתמרת הבנתי מה המשמעות של לאהוב מקום עבודה וליהנות ממקצוע. עשרים ושלוש שנה עבדתי במקום הזה שהפך לבית שני שלי.
קמתי כל בוקר ושמחתי לקראת יום עבודה שמחכה לי, התרגשתי מלפגוש אנשים למרות שלפעמים המפגשים האלה לא נעמו לי. אני בתור נציגת הממסד והכסף לא תמיד זכיתי לחיוכים, אבל למדתי לא לשפוט אדם ב-"כיסו כוסו וכעסו".
מאוד חששתי מהפנסיה. מה אעשה בזמן שיתפנה לי, איך חיי ייראו ללא סדר יום שכולל עבודה?
וראו איזה פלא, אין לי רגע דל. כל שעות העבודה התמלאו בדברים חדשים, מעניינים ומהנים יותר. אני עסוקה מבוקר על לילה, אין שעמום לרגע.
בהנחה שהבריאות טובה החיים הטובים מתחילים בגיל השלישי, ביום שאחרי היציאה לפנסיה.
אז יאללה בואו בהמוניכם.
