היה נדמה לי שראיתי אותו.
הוא היה מעבר לפינה כמעט בהישג יד ואז נעלם.
דמיינתי אותו עשרות ואולי מאות פעמים. הוא לבש צורות שונות, לרוב הייתה לו דמות שקטה צנועה חמה ואוהבת, כזאת שמרגיעה ונותנת בטחון כי הכול יהיה בסדר.
הוא עבר לידי הרבה פעמים, נגע בי לרגע או לרגעים, אבל לא נשאר.
כל כך הרבה פעמים היה נדמה לי שאני יכולה לתפוס אותו להחזיק בו לאמץ אותו לחיי, להפוך אותו לחלק ממני. הרגשתי שהוא החלק שחסר בנשמה שלי.
אבל הוא חמק, תמיד חמק, השאיר אחריו טעם של עוד.
אף פעם לא הבטיח לחזור שוב, לא נטע תקווה בלבי שיחזור להיות שלי ולו לרגעים בודדים, גנובים ומתוקים.
כשהוא בסביבה אני מרגישה בריאה, עליזה, רגועה, הכול נצבע בצבעים שמחים והעולם כולו מחייך אלי. הקשיים נעלמים והכול זורם בכיף. בזמנים שהוא משאיר אותי לבד, אני מתרפקת על הזיכרונות.
מסתבר שהוא לא רק שלי. הוא לא הטיפוס שמתיישב במקום אחד ונח על זרי הדפנה. הוא קצת חסר מנוחה, מתרוצץ כדי לתת מעצמו לעוד ועוד אנשים.
למדתי לחיות לצידו, בצלו, למדתי גם שהוא עוד יחזור ויציף את כולי ברגש החם שנוכחותו מזרימה לגופי, למדתי גם שלא לכל אחד הוא מעניק מחסדיו ואני שזכיתי במגעו מרגישה מיוחדת ומאושרת.
הוא עוד יחזור, לא ברכב ולא בקולות תרועה וחצוצרה, יזחל בשקט מתחת לעור ולתוך הלב ישאיר זיכרון מתוק במוח ושוב יעלם.
אני אשב בחלון אחכה ואצעק בשמחה
אושר, אושר,
כמה טוב שבאת לבקר
