לפני חמישים וחמש שנה, בשבת אחר הצהריים, גיורא, בן דודי, פתח את דלת ביתה של אווה ואותת לי להיכנס לפניו. נימוס הונגרי שכזה, ואני ילדה בת שבע עשרה וחצי, ביישנית, צעדתי דרך המסדרון לכיוון החדר, אל הלא נודע.
על הקיר בצד ימין היה מתלה למעילים ולצד המתלה, מראה. סובבתי את ראשי, העפתי מבט אחרון לראות איך אני נראית, והאם רואים את המבוכה על פני.
ראיתי אותו דרך המראה. עיניו נתקלו בעיני. מביטות, בוחנות וקצת מחייכות חיוך של שביעות רצון. נבוכה סובבתי את ראשי ונכנסתי.
הסלון הקטן היה מלא נערים ונערות בגילי, חבורה מגובשת, כולה בוחנת את הזרה שזה עתה הגיעה.
את בסדר – אמרתי לעצמי – את יפה, את נראית טוב, את לבושה יפה, תפסיקי לדאוג!
עד היום אני זוכרת את השמלה שלבשתי, מבד ג'רסי, שהיה אז באופנה, שמלה עם חצאית צרה, בצבע אפור בהיר, עם חגורה אדומה ונעליים אדומות, שמלה שאמא תפרה לי.
תפסיקי להתבייש, אין לך סיבה – כעסתי על עצמי – תנשמי עמוק, תירגעי – אמרתי בניסיון נואש לגרש את הפחד שאחז בי.
הבטתי סביב ועיני שוב נתקלו במבטו. הוא מצא חן בעיני. עיניו הבהירות ושיערו השחור היו תפאורה יפה למדים האפורים שלבש.
לאחר זמן קצר יצאנו כל החבורה לסרט.
בדרך הלך לצדי, בקולנוע ישב על ידי, ליווה אותי לבית דודתי שם התארחתי, ומאז במשך ארבעים וחמש שנה היה חלק בלתי נפרד מחיי. היינו שני חלקים מחוברים אבל לא מתאימים, כמו תפר עקום שמושך כל צד לכיוון אחר. תפר שקורע את הבד.
הרבה שעות הקדשתי לניסיון להבין איך אהבה ממבט ראשון, הופכת להיות מסע, שסופו גירושים, לאן נעלמת האהבה והרצון להיות יחד עד סוף הימים. אין לי תשובות.
היום, עשר שנים אחרי שהכול נגמר, אני זוכרת בגעגוע את הרגעים הראשונים לפני חמישים וחמש שנה, את המבט שהשתקף במראה, את דפיקות הלב והפרפרים בבטן כשישב על ידי בקולנוע.
טוב שיש במה להיזכר, טוב שהקשיים שליוו את רוב שנותינו לא השחירו לגמרי את זיכרון הרגעים הטובים שהיו.
