דושי – המוהיקנית האחרונה

מי זאת דושי ? התשובה הפשטנית: חברה של אימא שלי, אבל האמת היא שהיא הרבה יותר מזה..

דושי הכירה את אימא שלי אחרי המלחמה, הן היו שכנות, וברבות השנים הפכו לחברות הכי טובות שיש, כאלה חברות שמשמעותיות אחת לשנייה יותר מאחיות.

שתיהן שרדו את השואה, דושי נשארה עקרה, אימא שלי איבדה את התינוקת שלה בת השמונה חודשים, וזה איחד אותן עוד יותר. כאשר אימא שלי נכנסה להריון, דושי ראתה בתינוקת שתיוולד גם תינוקת שלה. התינוקת שאני מדברת עליה זאת אני.

הייתי בת שלוש כאשר הסבתא היחידה שלי נפטרה, ואז אימא של דושי התנדבה להיות לי לסבתא.

כך הפכנו למשפחה, ודושי הפכה להיות לי לדודה. למעט קשר דם, כל התנאים התקיימו. אני הסתובבתי חופשי בין שני הבתים, בהפיכה בשנת 56 התכנסנו לדירת מקלט יחד, כאשר עלינו לארץ, עלינו יחד באותה אוניה, חווינו את אותן קשיי קליטה, ולמרות שהם גרו בקריית אתא ואנחנו בנהריה, ולמרות שלא היו לנו מכוניות, ולמרות שהתחבורה לא הייתה כמו היום ולמרות שלא היה כסף לאוטובוס, נפגשנו אחת לשבועיים, פעם הם אצלנו ופעם אנחנו אצלם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

דושי עזרה  לי המון לשרוד את אימא שלי הקשוחה, בעיקר בגיל ההתבגרות, ובתקופת החברויות עם הבנים, היא הייתה לי לאימא שנייה. תמיד ראיתי בה אדם שילך איתי ולצדי באש ובמים, מאין מקלט, מקום מבטחים.

ואז עם השנים כולם הלכו לעולמם. הסבתא, אבא שלי, בעלה של דושי, אימא שלי, ושלושים שנה נותרנו רק היא ואני, שרידים אחרונים של הילדות שלי מהונגריה.

היינו בקשר הדוק מאד כל הזמן, אך עם השנים זה הפך לקשר בו אני סעדתי אותה. דאגתי לה לאוכל, הייתי הקשר יחיד שלה לעולם החיצון, בכל הקשור למוסדות, קניית בגדים או דברים לבית, העסקת מטפלות או בעלי מקצוע, והייתי הנהג שלה לכל האירועים המשפחתיים אליהם צרפנו אותה כבת משפחה לכל דבר.

היא הפכה להיות אדם מאד ביקורתי, עקשן, תכונות שהיו שם גם קודם, אך הוקצנו עם הגיל. היא העסיקה את כולם בלעזור לה, ואז הייתה עסוקה באיך ובמה לגמול. מעגל קסמים אין סופי ומעייף.

אני פיתחתי אליה חוסר סבלנות וכעסים, בעיקר בגלל חוסר האונים שחשתי. מצד אחד, תחושת אחריות כלפיה, כי לא היה לה אף קרוב משפחה, ואני הייתי הנפש הקרובה ביותר אליה ומצד שני לא הייתה לי סמכות להחליט בשמה או להכריח אותה כי מי אני, לא קרובת משפחה וגם לא אפוטרופוס.

למרות התחושות הקשות, לא הפסקתי לטפל בה, לדאוג לה, להסיע אותה, אבל הייתי בטוחה שכאשר תלך לעולמה ארגיש הקלה ואפרד ממנה בלי כאב. דושי נפטרה, בגיל תשעים ושלוש, ואני לא הצלחתי להפסיק לבכות, לא הצלחתי להתאושש הרבה זמן.

אני לא חושבת שהתרסקתי בגלל מותה, אלא בגלל התובנות שבאו לי עם מותה.

אני חושבת שהיא הציבה מולי מראה בה אני רואה  את עצמי בזקנה שמתקרבת בצעדי ענק ומפחידה אותי מאד, אני פוחדת מהלבד, מהכאב, מהכיעור, מחוסר האונים ומהתלות.

מותה גרם לי להבין שבעצם, אין נפש חיה בעולם הזה שמכיר אותי מאז ומתמיד, שיכול לחבר אותי להורי לילדותי ולארץ הולדתי, עם מותה הסתיים פרק משמעותי בחיי.

היא גרמה לי להבין שגם האדם שחשבתי שלעולם יגן עלי ויאהב אותי, נעלם ואיננו.

בימים אלה מלאו שבע שנים למותה ואני עדיין כואבת.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.