מקום מפגש של ילדותי היה ארגז גדול שעמד צמוד לקיר אחד הבתים בשכונת מגורי, ארגז שכנראה שימש לאריזת חפציהם של מי מהשכנים בעלייתם ארצה.
אף אחד לא דרש בעלות עליו, וכך באופן טבעי ומיידי הוא הפך למקום מושבנו במפגשיי עם החברים.
היינו ארבעה ילדים באותו גיל, שתי בנות, שני בנים, שלושה עולים חדשים וצבר אחד, הגרים באותה שכונה, מנסים להבין ולהכיר אחד השני, ובמקביל חווים אהבה ראשונה, של גיל שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה.
בילינו יחד בכל רגע פנוי שהיה לנו. הראשון בינינו שהגיע לארגז דאג לקרוא לאחרים. היינו מטפסים ויושבים אחד על יד השני די צמודים כדי שיהיה מקום לארבעתנו. המפגש התחיל תמיד בסיפורים על מה עבר עלינו מאז נפגשנו ביום הקודם חוויות מבית הספר, קיטורים על המורים וההורים ולאט לאט הדיבור פינה מקום לידיים אוחזות זו בזו או לחיבוק ועם הזמן ובעיקר עם רדת החשכה הגיעו גם הנשיקות. תמימות, זהירות ומתוקות כמו שנשיקות רק בגיל ארבע עשרה יודעות להיות.
בשבתות יצאנו לטיולי אופניים באזור נהרייה, לראש הנקרה, כברי, חניתה תמיד הצטלמנו ותמיד חזרנו עם זר פרחי בר שקטפנו בשדות. זה היה לפני שפרחי הבר הפכו לפרחים מוגנים, לפני שרכיבה על אופניים הפכה לאופנה ולפני שלאופניים נולדו ההילוכים הקסדות והמגנים.
והארגז, הפך לבית השני שלנו, זה היה המקום בו אהבנו להיות בו הרגשנו בטוחים, בו למדנו מהי חברות ואיך מרגישים כשאוהבים. הארגז ספג לתוכו את ארבעתנו, עם כל השמחה הכאב הכעס והתסכול, שמע את הצחוק והבכי וגם את מילות האהבה.
אנחנו גדלנו ועזבנו את הארגז.
לפני כחודש ביקרתי בשכונה והוא כבר איננו צמוד לקיר, נעלם כמו ילדותנו. את מקומו טפס מקלט ציבורי מכוער שמשדר רוחות מלחמה.
והארגז, בטח נמצא אי שם, שומר בין הדפנות הבלויות את סודות ילדותנו. אם תמצאו אותו, תניחו עליו את האוזן, בוודאי תוכלו לשמוע סיפורים נפלאים על ילדות תמימה ורחוקה.
