אף פעם לא הייתה לי נשמה של עובדת אדמה ובכול זאת כשמדובר בנוף, צמחים ופרחים אני מרגישה אותם עוטפים אותי ביופיים, ממלאים את לבי בריחם.
תעלו פעם לתמרת ותראו את העמק משתרע לפניכם.
אין מראה יפה ממנו.
השדות הירוקים, פאזל של צורות בצבעים בדוגמאות ובגדלים שונים. שתי וערב של גווני ירוק, משובצים בכתמי חום של אדמה טרייה שזה עתה חרשו בה, מנוקדים בכחול מרענן של בריכות הדגים ומאגרי המים, ועלומות החציר הזהובות כמו כתר על הראש.
חורשות של עצי אורן ואלון מתנשאים אל על, מנסים להתחרות בצריחי המסגדים ובמגדלי המים. הבתים הנמוכים שבישובים הקטנים משתדלים להסתתר בצנעה כדי לא להפריע להרמוניה הירוקה ולהיות רק קישוט של גגות רעפים אדומים בדומה ללק על הציפורניים.
ויש את ההרים סביב, עוטפים ומחבקים את כל העמק כמו הורה ששומר על ילדיו, חיבוק עדין, יציב המשדר בעלות, משדר כבל עם ועולם, זה שלי שלא תעיזו לגעת…
העמק משנה צורה וצבע לפי עונות השנה אבל הוא תמיד יפה, בכול פעם שאני יורדת מטבעון והעמק נפרס לפני אני מרגישה שהגעתי הביתה.
הספר – גינת בר – המונח על שולחני, משלב את אהבתי לספרים ולצמחיה. האהבה לספרים נולדה כנראה עוד בימי התיכון הודות לשעורי הספרות עם המורה פסקל, או אולי הייתה עוד קודם והמורה פסקל אפשרה לי להכיר בזה, ואהבת הצמחייה, אין לי מושג מאיפה צנחה ונחתה לי בלב.
שעות עבודה רבות הקדשתי לגינה, שעות של ניסוי ותהייה הרי עירונית שכמוני, לא ידעתי מה ואיך, ורק ההנאה שבמגע עם האדמה ובעיקר התוצאה גרמו לי להמשיך ולשבור את הגב, לעשב, לשתול, לגזום, להשקות ולחכות בציפייה לכל עלה חדש, לכול ניצן שייפתח לפרח, לכל שיח שיגדל ולפירות הראשונים שיצמחו על העצים.
כיום, כמו מהרבה דברים אחרים, נפרדתי מהעבודה בגינה, מסרתי אותה בידיו הנאמנות של הגנן, ואני ממשיכה להתענג על הטיפול באדניות ובעציצים, נהנית לצאת עם סלסלה מנצרים, כמו בסרטים ולקטוף לימונים.
לפני ארבע שנים קיבלתי במתנה שתיל של עץ רימון, ושתלתי אותו בעציץ גדול. היום הוא כבר מגיע לקומה השנייה והשנה יהיו גם רימונים בשפע.
צמחים הם כמו בני אדם, תנו להם קצת יחס וקצת אהבה, תקבלו פרחים ופירות בתמורה.
עוד מעט יורד הערב, השמש תשקע והעמק ישנה את צבעיו, יואר באורות מנצנצים של הישובים הפזורים בה, ינוח בקרירות מענגת עד למחרת בבוקר כאשר השמש שוב תזרח ויום חדש יגיע.
