בהתחלה היא הייתה מופיעה לי בחלומות. באה לבקר. שולחת לי מסרים מהמקום אליו הלכה. אני זוכרת את הפעם הראשונה. היא הייתה יפה וצעירה בדיוק כמו שרציתי לזכור אותה. העולם שלה היה קסום, עולם ממנו עשויים חלומות ורודים. עולם מואר. הייתה לה הילה של מלאכית. היא אמרה לי לא לדאוג לה. היא אמרה לי שטוב לה עכשיו ושהיא רגועה. כמו שאף פעם לא הייתה. היא חייכה אלי והתפוגגה בחזרה לתוך עולמה הקסום. רציתי עוד רגע אחד איתה כדי שאוכל לשאול אותה כל מיני שאלות שלא הספקתי. אבל היא נעלמה. ואני התעוררתי. עם תחושת הקלה שהיא במקום יותר טוב עכשיו. החיים לא האירו לה פנים. עכשיו העולם שלה מואר. היא הייתה המלאכית ששומרת עלי.
אחר כך, היא הייתה מופיעה מפעם לפעם, בעיקר ברגעים שהרגשתי אבודה. כך לפני לידת הבנים. לפני ברית המילה של הבכור. היא באה לבקר. אמרה לי את המילים שתמיד ידעה לומר ולהרגיע. "יהיה טוב! אף אחד לא נופל מהעולם הזה." כאילו היא לא נפלה מהעולם הזה, כאילו היא לא הלכה מעולם, לא עזבה. נשארה איתי. כמה הייתי מדברת אליה ברגעי הפחד, מבקשת ממנה שתעזור. היא ניסתה אני יודעת. מליצת היושר שלי.
עם חלוף השנים, היא מיעטה להופיע. פה ושם ביקור חטוף ולא מובן. מן בליל של מקומות וזיכרונות עלומים. שמא אני הרחקתי אותה ממני, הייתי עסוקה במלחמות של החיים, לא היה לי זמן לחשוב על המתים.
עכשיו, אני קוראת לה שוב ושוב. מזמנת אותה. היא לא באה. הזמן שעובר לא מקל, הכאבים רק הולכים ומתגברים. הגעגוע, ההיזדקקות, אוכלים כל חלקה טובה. דווקא כשאני זקוקה לה יותר מתמיד. אני לבד עכשיו.
היתמות – אין לה מזור. איפה את אמא?!