מטי יושב על כורסת בית האבות החומה, מוטל עם חיוורונו על הבד הבהיר, נגדע בסוף קו החיים. קו המוניטור מתיישר מטי נאלם דום.  השעה שמונה בבוקר, קרני השמש הזהובות טופחות קלות על הזיכרון. אני מביטה על עיוותי העור המזקינים של מטי, ובין רגע מסיטה את מבטי לחלון השקוף. קרני השמש החודרות אל חדר האורחים העמוס בבית האבות נטמעות בתוך החלל האפור ,ומטי נאלם דום. בעוד אני חומקת ממראות הזיקנה המונחים מולי אני שומעת את מטי ממלמל דבר מה. אני מסיטה את עיני משקיפות החלון ועיוותיו ובמבט חוזר מביטה על מטי שנית, משתקעת בשקעי העבר שאופפים אותי ומתמלאת בכעס גועש. אני לא מצליחה להבין מדוע מטי, דווקא הוא נבחר על ידי המחלה הארורה הזו לשקוע עד סוף ימיו העמוסים כל טוב בניוון עמוק של התודעה. אני מתבוננת  על מטי  שלי ולא יכולה שלא לגמוע לגימות מהירות של עצב, אבל הן נקלעות לי בגרון בין הוושת ללב, שנייה לפני שאני מבינה שמשהו כאן חסר. בתוך הכעס העמוס שלי אני שולפת מילים מודעות הישר מתוך התודעה החמה שלי. מטי שלי נגמר. גמרת לו את החיים סיבכת לו את הנשימות האחרונות שיכלו להיות שלי עם המוות. גדעת אותם אל תוך אדמה חשוכת מרפה.  מטי שלי נאלם המילים כבר לא יוצאות מפיו ואני כאן לבד משותקת.  את! ארורה שכמותך! נעלמת לו כך באמצעת החיים, חיבלת בחוטי התודעה שלו , יצרת קצר אינוסופי. אין עוד מטי, הוא לא מבין, לא זוכר,לא שומע. כשאני מדברת אליו הוא משתקק עד שלעתים הוא נדמה לי כאדם מת החי מבלי יכולת לנשום את העולם. ללא סגולת התודעה הבסיסית שלו הוא לא שווה דבר. כך חשבתי לעצמי, אבל אז נזכרתי בכל מה שמטי היה בשבילי והבנתי  שגם שהלכת ואינך עוד ישנו מטי.

 אני מכניסה את מטי אל החדר הפרטי שלו ומאפשרת לו לנוע בתודעה החסרה. המחשבות שאופפות את הנוירוטיסמטירים העייפים שלי אינה נחה, היא מטיילת בין כוכי המוח הזקן שלי ומחפשת אותך. מחלה ארורה ! הלוואי שמישהו יכול היה להבין אותך. אבל, זה לא יקרה שיערתי לעצמי מסקנות. כן, זה לא יהיה ,לפחות לא לפני שמטי שלי ילך ואז את כבר לא תהיה חסרה לו. אני אאשים רק אותך, גוזלת מחשבות, חיית טרף חסרת רחמים המתנכלת לאדם זקן. דווקא למטי שלי בחרת לגזול את הזיכרונות . דווקא הוא נותר כאן בבית האבות הישן והקודר הזה מבלי יכולת לחיות את הזיכרונות האבודים שלו. אם כבר בחרת לטרוף לו את התודעה לפחות תגמרי לו את החיים וזהו. תשרפי את החוטים עד הסוף. את לא שווה דבר, בדיוק כמו מטי שלי, אין בך כלום. את הורסת את  הרים של   זיכרונות מפוקפקים והופכת אותם לרמש אדמה שטוחה ועייפה.  מתי כבר תביני שאין לך מקום, לא אצלי ולא אצל מטי שלי. מתי כבר תביני שאת מיותרת. אני כואבת את כאבם של אלו שהביאו אותך ליקום הזה , לעולם התודעה שלי ושל מטי, ומייחלת שיום אחד תכחדי, שלא יישאר ממך דבר ותישארי כאדמת רפש שנאכלת על ידי חזירי בר. אני לא אסלח לך לעולם, אלח דם קטלני שכמותך, אני מקווה שמישהו יגרום לך להבין שהייעוד שלך מזוייף, שבעולם הזה אין מקום להשמיט קרקעות, שמישהו יסביר לך שזה לא נכון לרמוס זכרונות ולשטח נוירוטרנסמיטרים של הכרה.

 בתוך הטרוניה העזה שלי כלפייך,אני שוקעת שוב בחוסר ההכרה, מנגבת את דמעות התודעה שנזלו מתוך השכל העיקש שלי ומבינה שאת לעולם לא תלכי. החלטת להתשקע בעולמי האישי, בעולמו של מטי, לאטום את שארית הזיכרונות בדלת פלדה אפורה וכהה.  אני מביטה אל החלון השקוף, ואז מסיטה את המבט אל מטי שלי, מניחה את שארית הזיכרנות על שידת בית החולים הכבדה ונופלת לתרדמת השיכחה. השעה שמונה ועשרים בבוקר, קו המוניטור שלי מתיישר,מטי ואני נאלמים בתוך המחשבות הנזילות והסדוקות, ואני זועקת שניות לפני איבוד התודעה: לא עוד מחלה ארורה מי ייתן ותאלמי דום כמוני וכמו מטי שלי.