אתמול קניתי בית. עם גג אדום ושתי קומות ואפילו ארובה.
איש אחד עם שלייקס גילף אותו בעבודת יד. על הגג פיזר כמה כוכבים, אולי להדגיש עד כמה קרוב לשמים.
אתמול קניתי בית וזה היה מעשה אחד קטן. קטן וטיפשי. אבל הוא הרגיש לי כמו לדרוך על מרצפת. עוד אחת מהבודדות שהצלחתי ליצור תחת הרגליים שלי.
במבט לאחור לאורך חיי בית היה עניין. תחילתו בבית שקנו הוריי כדי לשפץ ברחוב ארוך ארוך בשכונה צפון תל אביבית.
אותו בית שאמא שלי נשארה בו אחרי שאבא שלי טס לכבוש יבשת אחרת.
אותו בית שחצי ממנו. חצי מפוטנציאל לבית חלומות אבל בפועל בית קורס, השאיר לי, בידיה של אמא שלי.
הבית שנמוג במציאות אבל נשאר כשומה מכוערת על גב חיי וחיי אבי ואמי.
ואחריו הבתים שאמא שלי קנתה מהכסף של אותו בית התחלה רעוע. כל בית היה נסיון להביא יציבות ושקט ושמחה. כל בית עבר התאמות ושופץ, והונדס ולבסוף הוכרז כשלא מתאים. כמדכא. כלא. לא. ובכסף של מכירתו, מינוס החובות שנצברו נקנה הבית הבא עד שהגיע הסוף. ולא היה עוד בית.
אחר כך במיומנות, שרק ממרחק וזמן והבנה שורפת ניתן לראות, בצעתי קופי פייסט לחיי הבוגרים. הצלחתי להשאר חסרת בית. בית פיזי. וגרוע מכך בית רגשי. מקום פנימי לנוח בו. להרגיש בו מוגנת ובטוחה. בית שניתן לתלות וילונות בחלונותיו ולהתקין אדניות באדניו. בית שוו קבוע נעוץ בפתחו ועליו תלוי צרור מפתחות. כזה בית. בתוכי לא הצלחתי להתקין. ובחוץ, במציאות חיי איתגרתי כל חלק אפשרי בי.
משכונת ילדותי עברתי אל הצומת הסואן, אל הכפר הירוק ושם במשך שמונה שנים ניסיתי לבנות לי בית במבנה שכל דבר בו הזכיר שזהו לא בית. בשביל לחוש קצת בבית עבד הדמיון. אותו דמיון שהוביל אותי לכאן ולעכשיו. והוא כעת דמיון עייף. ומעובה. ומקוטע. ואיננו מוכן לשתף פעולה עם האתגרים שהעמדתי מולו.
חלפה שנה מאז עזבתי את הכפר הירוק ולאורכה נדדתי בין שני בתים. אורזת תיקים ומחשבת חישובים. מנסה להתמקם. התמקמות פנימית. דורכת על קרום דקיק, מנסה שלא לקרוס אל חלל עצום עמוק ופעור ששוכן תחתיו.
היו ימים שזחלתי עד שהמרפקים שלי זבו. אחר כך הלכתי שפופה. לא מצאתי גג או רצפות. ולא היה לי חלון או וילון.
פעימות של בהלה קפואה הלמו. אותו דמיון מקרטע נתן את הפוש האחרון. בזכותו התקנתי אדניות בבית אחד ובבית אחר. וכעסתי כשלא הושקו. וכשמתו שם פרחי עונה מהרתי להחליפם בפרחי העונה הבאה ובעשב לימון ובזוטה לבנה.
חודשים חלפו ובבית אחד כבר הצלחתי לארוג ארוחת שישי מסודרת. ובכל פעם מחדש עולה נושא רוחב השולחן. הוא לא מספיק לנו שולחן האוכל. ובבית השני למדתי למצוא כל מה שאני זקוקה לו ורוצה. למדתי את פנים הארונות ואת כיווני הרוח.
אני לא יודעת איפה הבית שלי. היה לי פעם אחד כזה. אצל הסבים שלי. והוא נמחק.
אני רוצה הביתה. ולפעמים אני צונחת.
אבל יותר ויותר לפעמים אני מזכירה לי שהביתה נמצא איתי. בפנים. בלב ארבעת החדרים דה-לקס שלי. זה שידע להרחיב עצמו לכמה חדרים שצריך כשצריך היה.
זה שאוהב בעוצמה ששמורה לנוודים. לכאלה ששומות מכוערות מלוות את חייהם ורצפות חסרות היא דרכם.
הלב שפועם ארבעה לבבות של חסד. של אמהות. של דאגה וגאווה. הלב שעדיין פועם אמונה וציפייה.
אתמול קניתי לי בית.
התלבטתי אם לבחור את זה שלב מצויר על צידו או כוכבים על גגו. בחרתי שמיים.
הנחתי אותו מעל למיטה, באחד הבתים. ואמרתי בלב. יש לי בית. עם גג אדום ושתי קומות וחלונות לתלות בהם וילון ואדנים להתקין בם אדניות.
יש לי אותי.