יום הכיפורים חלף. העברתי אותו ברודוס שם חלה בימים אלה סוף עונת התיירות.
יום כיפור מאחורי אבל הנפש שלי סוערת.
עסקתי רבות בחיי בנושא הסליחה. שנים ביליתי ברצון עז שיבקשו ממני סליחה, אחר כך בדבקות כמהתי לסלוח. ואז באו שנים של תלאות ומציאות שהעירו אותי להבנה שסליחה היא כנוצה קלה ברוח. משקלה בלתי מורגש והיא קלילה ומפתיעה. משקלה אינו דומה כלל למשקל המשקע המצטבר בתחתית הנפש. היותה או העדרותה של הסליחה אינו משמעותי לזיכרון, לצלקת.
הציפיה שסליחה תכהן כטיפקס אלוהי תלבין את קירות הפנים ותחדש אותם. האמונה שאותו רגע נכסף בו תכרע ברך אל מול ייסורי המצפון שלך והם באצילות יניחו יד רכה על ראשך ובאחת יסירו מליבך אבן בזלת שחורה ומנוקבת.
ובראש מצעד הכיסופים, הלהיט של כל הזמנים: סליחה עצמית. רחצה בבריכה המטהרת מכל, מה שבקבוק סנו ג'אוול עושה לאמבטיה ויותר. ואחריה ה-ק-ל-ה.
כמה סוביקטיבי הוא העלבון. בלתי מדיד.
יום הכיפורים הזה הגיע בדיוק שנה אחרי זה שלפניו. בדיוק השנה שבה הפכתי את חיי מכל כיוון אפשרי ובהזדמנות הזאת הפכתי לדמות שנויה במחלוקת. לפחות אצל חלק מהקהל.
פישפשתי היטב במעשי, תהיתי בפני מי אעמוד ואבקש בפה מלא כוונה סליחה. מצאתי מיד, אחת. אמא של הקירח. אישה יקרה שללא ספק גרמתי לה צער רב השנה, ואני באמת ובתמים מצטערת על כך.
תהיתי למה אני לא ממהרת ליפול לרגלי ילדי ומתחננת שיסלחו לי על הצער שגרמתי להם. המחשבות הובילו אותי על החבל הדק המתוח בין אשמה ואחריות. אותו חבל עליו מהלכים הורים מכל המינים והסוגים. אני מנסה לאמן את עצמי בלהרגיש אחראית לכאב שלהם אבל לא אשמה להם.
כשאני מסתובבת אשמה, המצפון שלי הולם בחוזקה כאילו רק הרגע הנחתתי עליו פטיש 5 קילו, כל הווייתי כפופה ורופסת. כשאני מתייצבת ככה מולם אני לא שווה כלום. אפילו לא את המרצפת שאני עומדת עליה. המילים שיוצאות לי מהפה מרגישות כמו דייסת סולת שנשכחה על השיש. והמסר הכללי הוא של שטיח כניסה לניגוב רגליים.
לא! זה לא מה שהם צריכים ממני עכשיו. הפכתי להם את החיים על הראש (הפכנו, אבל אני כותבת בשמי) רק כי האמנו שככה נכון מתאים וצריך עכשיו. כי האמנתי בעצמי. ובנו.
אם אני רוצה ללמד אותם שיעור על החיים, כאב והתאוששות וצמיחה מהכאב הזה. אם אני מאחלת לילדי שלא יוותרו על החלומות שלהם, על האושר שלהם על תחושת השמחה, הבריאות הנפשית והקול שלהם אני חייבת לעמוד מולם זקופה. אנושית, כואבת עד כדי לא נושמת מרב כאב. המילים שלי חייבות לצאת ברורות, אמיתיות, כפי שהן נאמרות בלב שלי.
שהם לא מרכז העולם, שאף אדם הוא לא מרכז העולם. שהם חלק ממשהו. חלק משמעותי, עצום. שאני שלהם לעולמי עולמים לא משנה מה ואיך ועם מי אני בוחרת לישון בלילה או בוחרת שלא.
שאני בחרתי להביא כל אחת ואחד מהם לעולם הזה ולכן אני אחראית להם. אבל גם הם אחראים. לבחור. מה ואיך להיות. שתמיד עומדת לרשותם הזכות לבחור.
ככה אני מבקשת לעמוד מולם. אחראית, לא אשמה. אעשה הכל לעמוד לצידם, להקל, להכיל. אנסה הכל לעזור להם ללמוד לחיות בשמחה, להיות נאמנים למי שהם, להקפיד לבחור כל יום מחדש.
אני רוצה לבקש מהגוף שלי סליחה על המשקל העודף שהעמסתי עליו השנה. אבל אני מבינה שאי אפשר היה אחרת. חבל. אבל אי אפשר היה.
אני רוצה לבקש סליחה על שלא הייתי. לא הייתי מי שציפו שאהייה. שאתנהג, שאמשיך כאילו לא הפכתי כל אבן וחפרתי בורות עד סין. לא הייתי קשובה, סבלנית, מצחיקה, נוכחת. דומה לעצמי.
אני רוצה ואז חושבת שכל מי שהעז להתחשבן איתי השנה על מה ומי שלא הייתי צריך הוא בעצמו לבקש סליחה, למהר ולבוא, לחבק אותי חזק ולשתות איתי תה, כי כבר סתיו. וזה זמן טוב לערב של חלון פתוח ותה ואמת. ומי שעדיין ממתין שיעבור לי. שלא יבוא. שימתין.
אני רוצה כמו תמיד, כמו מהיום שאני זוכרת את עצמי לבקש סליחה מאמא שלי על שהיא עצובה ובודדה וחולה כל כך.
אבל אז אני חושבת שאני לא אשמה לה. שכמעט ולא הייתי מרוב אשמה. שכמעט והשתגעתי שכמעט וטבעתי בבור השחור הממית. שאני לא אשמה ולא אחראית לגורלה. שאני עצובה נורא שכואב לה. ממש. שהלוואי והכל היה אחר.
אבל אני גם עצובה שאין לי אותה כבר שנים. שאין לי בית לחזור אליו, או אמא לבקש שתבוא עכשיו ומהר כי אני צריכה והיא אמא. אמא שתראה אותי והלב שלה יצא אלי.
אני מבקשת בשקט בלב סליחה על כל הפעמים שלא הייתי, שנעלמתי כי שקעתי אל מצולות הטירוף שאליהם הוזמנתי, שהם שפת אימי, ונוף ילדותי.
השנה אני מבקשת סליחה מכל מי שנאלץ להמתין עד שאשוב משם.
דחוף מאוד לתת לעצמי הזדמנויות חדשות עכשיו. כבר "אחרי החגים" אוטוטו כאן.