לחתן חידון המטאל העולמי מלאו 15.
נראה שבכל בוקר כשהוא מצליח להטיל עצמו מהמיטה ומגיח פרוע ומופתע מכך ששוב קורה הדבר הזה: בוקר, בית ספר, תתלבש, נו זה. אז בכל בוקר נדמה לי שהוא גבוה יותר, ששערו ארוך יותר ושניחוח המתבגרים שעולה ממנו ניכר יותר.
די. לא יכול להיות שכל זה יצא ממני, אני מהרהרת. דייי.
בכל בוקר הוא מנהל את אותן שיחות. אולי הגזמתי, אלה לא בדיוק שיחות, יותר רצף של הברות, גערות ושלל אינפורמציה בתחום ההתמחות המאד ספציפי של הנער.
מה יש לאכול? מה עושים היום? את יודעת ללהקה הזאת הייתה סולנית, היא עזבה ותשמעי איזה קטע מדהים, אמא את לא מקשיבה, את שומעת? איזה קטע מדהים…
וכך הלאה, באופן די מעגלי עד שמגיעה שאגת איפוס שמקפיצה את החתול, גם הוא באופן מטריד אינו מפנים את העובדה שהדברים חוזרים על עצמם.
בזמן שהוא נואם, נוהם, שופך את השתיה שלו ומסתובב במעגל בנסיון למצוא מה שהוא מחפש. מה הוא מחפש? אני מארגנת את השמנמונת, (פוסט בפני עצמו, הנאה מובטחת!) מרחיקה את החרד הצעיר מהמטאליסט המתארגן למען ישאר בחיים. החרד אגב, חרד בצדק, כי הוא מרגיז כל כך שסביר להניח שהכאפות שהוא אוכל כשאני לא מסתכלת בוודאי מכאיבות…
אני מכינה כריכים, אורזת ארוחת צהריים, שותה שלוק קפה, מתלבשת, מסמסת, מחייכת, כי הסמס היה נעים.
אני מאיימת, מבטיחה עונשים כבדים ונוראים, בשלב הזה מגיח מאין שהוא היפה בנערים, ה"קול" שבהם וללא ספק השנון מכולם, הוא נופל על צווארי ומתרפק כאילו היה גור, וממלמל אל שקע הצוואר שלי: אמא את אוהבת אותי הכי, נכון?
הוא בן 15. והוא נולד אחרי הבכורה. מיקום די לא משהו האמת. מספר שתיים הניצחי.
כשנולד, בתום יומיים מייסרים שעיטרו 42 שבועות כדובדבן בראש כוס מקוצפת, בדרכו החוצה, כמחווה של רצון טוב משך בחוט שהדליק את האור בנשמה שלי.
משיכה עיקשת שהניבה תוצאות. מרגע זה ואילך ראיתי. ראיתי את מה שהרגשתי שנים.
בלידתו, לאחר שהבכורה גנבה לו את האפשרות להיות הראשון, מה שנראה לו בלתי נסלח עד עצם היום הזה. העניק לי את הזכות לדעת ולהאמין שמותר לי לחיות. לרצות.
הייתי יושבת איתו ומניקה, מביטה עליו ומזילה דמעות שמחה. כשהבטתי בו נשמתי. ידעתי. הלב שלי ביקש לפעום. ממש ביקש, לא רק פעם מכנית.
אף פעם לא היה פשוט איתו. מיד אפשר היה להבין שהוא חכם יותר משנינו יחד. וששיטת ה"יסתדר" "נסדר" "כן, כן" שלנו לא מוצאת חן בעיניו.
את כל מה שלמדתי בעמל רב עם הבכורה יכולתי להניח בצד משום שכלום מכל זה לא היה שימושי עם מספר שתיים.
הוא איתגר אותנו ומתח את הגבולות הרבה מעבר למה שהאו"ם מכיר. ממליץ או מאשר.
ההגיון הפרטי שלו ניצח , לפחות כך האמין, בכל פעם מחדש.
התקפי כעס, תמונות שנתלשו מהקירות, נידנודים אין קץ, הסתבכויות עם חברים.
מאז ומעולם הייתה לו האמת שלו ולצידה הדחף להפיץ אותה בדחיפות לכל זולת מזדמן.
האמת בנויה מתאוריה פרטית מחוזקת במעט ידע שאסף במסטיק בזוקה ובאטב כביסה. אבל היא הנכונה שבנכונות והיא אחת ויחידה ואין לה מתחרים. ככה.
מולי, מול אבא שלו, מול אחיו, מול המחנכת או כל אדם אחר.
תמיד מאשימים אותו, מתנכלים לו, זוממים מזימות עוצמתיות ורחבות, מרובות משתתפים וכך הלאה, נגדו.
הוא לא מדבר בשיעור ומוציאים אותו, הוא לא מאחר אבל אמרו לו שהוא כן… ועוד ועוד.
איבחונים. מחונן פלוס פלוס. מופר קשב. ריטלין, קונצרטה, דיקור, ביופידבק, אומגה 3 מדגי מעמקים קנדיים. טיפול במשחק, בתנועה, בתולעי משי.
לילות בלי שינה. דיבורים אין סוף.
פחדים, רגשות אשמה. דמעות שלו שלי, שלו שלישלושלישלושלי. כעס. צעקות, שלי שלו שלי שלושלישלושלי.
הבטחות שיהיה יותר קל שיגדל בלי שיהיה לי מושג אמיתי האם אני צודקת או סתם מחנטרשת. חיבוקים. נשיקות שכיסו את פניו היפות.
תפילות של אימהות מודאגות. חיפוש מחטים בערימות של שחת. חיפוש אמונה כשכל הכח אוזל. עוד הבטחות על ימים טובים יותר.
ומדי פעם קרן של שמש שלו מסנוורת, בוהקת חודרת את שגרת היומיום. הוא מצחיק שזה מפיל. הוא מחבק שזה ממיס.
ואז לאט לאט בוקע מתוכו הנער הזה. זה שמחליט לעשות שינוי ומכדור עגול וארוך שיער עולה ומתגלה נער צעיר יפה עיניים. מתגלה גוף שחוזר לסמוך על היכולת שלו, נחשפות פנים. פני עלם חמודות. הוא מחליט. הוא בוחר. הוא מרים את עצמו משם. ומניע, לאט.
הנה הנער החתיך, עם הקול העבה. זה שבוחר לנגן בבס. שכריות אצבעותיו הופכות מחוספסות.
זה שהארון שלו ג'ינס וטי שחורות עם הדפסים של להקות. זה שמגדל שיער ולוקח לו חצי שעה לסדר אותו. ובכל בוקר מגיח נוטף מים מהאמבטיה ושואל: אני נראה בסדר? כן, מותק אני אומרת, כמו אתמול. אבל זה מתאים? הוא מתעקש. בטח אני אומרת ג'ינס וטי שחורה…
זה שעדיין לא מוצא את הידיים והרגליים. שבכל פעם מחדש אני נושמת לרווחה כשהוא זוכר באיזו תחנה לרדת ובכלל שזכר איפה הוא גר.
זה שנראה כאילו הוא מחובר תמידית לאוזניות ואין לו מושג על מה מדברים אבל אז הוא זורק הערה והיא קולעת בול.
אז זה. בדיוק נער הפלא שלי. אור ואהבה.
והוא בן 15.
לא באה לי בקלות האימהות הזו. זאת שחיכיתי לה, שהאמנתי שהיא כל הוויתי. לא באה לי בקלות הטוטאליות הנדרשת. ההצמדות הנזקקות. הייתי אמא מיום שאמא שלי ילדה אותי. ולעיתים חששתי שאת מאגרי האמהות שלי חיסלתי אי שם בגיל עשר…
אבל לא. עם כל ילד שבחרתי ללדת חידשתי את היכולת. לא בקלות, לעיתים בכאב, בעבודה קשה כמו חריש וקציר.
הנסיון שלא להיות כמו הורי, לא לשקר לילדים שלי, לא להשתלט על נישמתם. לא לחדור בגסות לתוך תוכי מי שהם. לא לנטוש. לא לעוות את המציאות. ומצד שני להיות קרובה, לידם.
הנסיון להיות אמא מבלי החוויה המלווה של הכלה. מבלי שהכילו אותי.
לצמוח לצידם, לגדל אותי יחד איתם מבלי להכביד עליהם. כל זה דרש וירטואוזיות מתישה.
אבל בכל פעם מחדש שהמטאל בוי מתבלבל, מסתבך, עולה על גדותיו ואני מאפסת. הוא מתאפס.
ובכל פעם שהוא במצב שקשוקה ואני ממיינת לו את הביצה והעגבניה והרוטב ועוזרת לו לראות ממה היא עשויה הוא נרגע.
ואני נרגעת. כי אני מבינה שאני כנראה יודעת.
להיות אמא שלו. להיות אמא.
בן 15. מספר שתיים שלי. שיו.