בחמישי שעבר כתבתי פוסט בכפכפים וג'ינס קצר והבוקר אני גורבת שני זוגות גרביים. את צלילי המקלדת מלווה צליל טיפות מים בקערות אשר מונחות במיקומים שונים בחדרי הבית. ממש אווירה של מנזר טיבאטי.
זה רגע קסום. אני לבד בבית. אחזור שנית, אני לבד בבית. בוקר ואין איש מלבדי!
כן, נכון מעבר לדלת בבית הגדול מוטלים כמה קורבנות שפעת. אליהם נוספו כמה מתבגרים מעלי ארומת מתבגרים אשר עדיין נמים את שנת טרום נשף פורים שלהם. אבל מי סופר.
אני עם עצמי. אפילו צליל מייבש ומכונת הכביסה מוסיף נופח של אשראם ללבד שלי.
אפילו הר הכביסה ממתין בנחת של יוגיסט מיומן. תלוליות חול ושערות חתול מוסיפות לאותנטיות. המטאטא נרטב בגשם. נמסטה, שיתייבש.
לא שומעת מוסיקה. לא מנהלת שיחות. רק אני והמקלדת. והמחשבות. אני מזמינה אותן לבוא, אבל אחת אחת לא להתפרץ.
אני חושבת על סבא שלי, סבא סולו, שבשבת יהיה מת כבר 14 שנים. על כמה אני כמהה שימחץ אותי בחיבוק הכל יכול שלו. כמה אני רוצה שיקרא לי דיתילה ויצהל לקראתי.
השבוע במהלך שיחה כלשהי דיברנו על אהבה. על כמה "מותר" לאהוב את מי שאינו שלך, את מי שלא את ילדת ולא תשארי איתו לעולמי עולמים. ננקטה גישה זהירה באמירת "אני אוהבת" מהפחד שזוהי רק "הבטחה עם שחר".
ואני חשבתי על מטען האהבה שאני נושאת בתוכי. על כמה התמזל מזלי שידעתי אולי מבלי לדעת לאגור ולאחסן בתיבות הלב שלי את אהבתם העצומה של הסבים שלי. ואיך אותה אהבה חיה עדיין. והיא עומדת בפני עצמה, והמציאות ורגעי הקושי אינם מעיבים עליה.
ואת זה אמרתי. שאינני נזהרת לומר שאני אוהבת. כשאני אוהבת, משום שאני מאמינה שזהו ריפוד הכרחי לפנים הנפש הצמאה. ואני מקווה שאותו צרור אהבה ילווה וינחם לתמיד.
אני חושבת על אבא שלי. שבא כל הדרך עד אלי. לביקור הכי ארוך שאני זוכרת במהלך כמעט 40 שנות גלות. אני חושבת על כמה אני דומה לו וכמה אנחנו שונים.
על כך שגם כשאנחנו יכולים קל לנו יותר לשלוח הודעות טקסט כתובות מלדבר. אני חושבת על השעה היחידה בה היינו רק הוא ואני, שישי אחר הצהריים. תה וקפה בוץ. וקצת אינטימיות שיכולנו להכיל. להביט זה בזו. לחשוף קצת יותר. לשאול מה קשה? לענות. הוא דואג לי. וזה חדש לשנינו. בצורה הזו. שני אנשים מבוגרים. דומים כל כך ושונים.
בלי סודות. בלי העמדות פנים. האמת מונחת בנינו. אין תשובות. נסיון נוסף להיות אבא ובת. בת ואבא ביום שישי לפנות ערב. לרגע אני מרגישה שאני יכולה שלא להיות מבוגר אחראי, לרגע קטן. אחר כך זה חולף. אבל את הרגע אני מניחה בזהירות לצד מטען האהבה לימים שיבואו. שיבואו בוודאי.
אני חושבת על חג פורים. על הקסם שפג. על ההרבה מדי שמקיף את הכל. שבגללו הכל מדולל ודהוי.
נזכרת איך חצי שנה הייתי מתכננת יחד עם סבתא את התחפושת וחודש לפני כבר היו מדידות ואיזו התרגשות עצומה בימים שלפני. פורים היה יום אחד. היום בו מקיצים לפני שש בבוקר ומתחילים להתארגן, ההזדמנות להיות גבירה או רקדנית. או צועניה או בילבי בת-גרב. ימי החג, שלושה היו ימי האושר הגדול.
כשהקרנבל נמשך שבוע ובכל יום מתחפשים למשהו אחר, מעבר לטירחה הבלתי נגמרת (חמישה בתי ספר לא מתואמים…) כשמגיע ה-יום מי כבר מתרגש. כי אתמול הוא כבר היה בת ושלשום באגס באני ביום ארנבות צמרריות. וביום שלפני יום "היפה והחנון" (זה אמיתי וזו שערוריה!) .
זה מעציב אותי. אז אני אופה. ומקשטת. ומוצאת את החריץ הקטן להדחק לתוכו שם עוד נותר משהו מהקסם. אני מייצרת משלוחי מנות צבעוניים. מלאים ברוח החג. ומתנחמת בזה שסביב לשולחן במפעלון הקטן שהקמתי עובדות ידיים חרוצות בקשירת סרטים, בספירת עוגיות. בבחישת סיר הריבה העצום.
ואני חושבת על זה שתיכף יגמר החורף, זה שלא ממש הצליח לבטא את עצמו כראוי. ויבוא האביב שיחלוף ברגע כמו תמיד. וברגע שיהיה כאן ימלא את הכל בהבטחות. שלל פריחות צבעוניות. ויום שיש בו יותר אור מחושך. ואז הקיץ הלוהב. והנה תגמר עוד שנה. והלאה. נמשיך הלאה.
אני חושבת על המחזוריות שיש בה נחמה . בחילופי העונות. בעובדה שיש לי זוג מכנסיים אפורים עם שורת כפתורים קטנים שיש שבועות בהם אני יכולה ללבוש אותם ולהרגיש הכי מעולה שיש ויש שבועות בהם הם ממתינים לי עד שאחזור. עד שאפסיק . עד שאצליח להתאפק שוב . זו מחזוריות. והיא חלק בלתי נפרד ממני. וכשאני מצליחה להתבונן בזה כה אני מצליחה שלא לייסר את עצמי ולכעוס על העדר שליטה או מחסור בולט בכוח רצון או מה עוד אפשר, ואפשר להגיד על מי שלא מצליחה שלא לאכול דברים שבוודאות יובילו אותה לפרידה מצערת מהמכנסיים האפורים…
הטיפטוף פסק. ועכשיו קונצרט שלם של ציפורים ירוקות שיש להן המון מה להגיד על הגשם שירד, על מדד הדאו ג'ונס ועל מערכות יחסים.
החתול ישן הכלבה ישנה. המייבש עדיין עובד אבל מכונת הכביסה סיימה.
הקפה התקרר. הכביסה באותו המצב.
ואני , ממשיכה הלאה.
לרגע הבא. לעוד שלוש-ארבע שעות של בית נטול אוכלוסיה.
לפינת העבודה שלי שמחכה.