יושבת אל מול המחשב מנסה לסנכרן את המוח לקצב הקונגו שנוגס בקירות מה שהיה הדירה שלי. הולם למען עתיד טוב יותר.
משבע בבקר עד שש בערב כבר ארבעה ימים. על הדרך תולשים הפועלים צינורות מים וחשמל חיוניים למדי. הופכים פריטי ריהוט לרמפות ומעשנים ללא הרף.
עבודה קשה. חם להיות פועל בניין. חם להיות אדם בסוף יולי.
מנסה לרקוח פוסט, המוח דופק ומשתתק לפי קצב העבודה מעבר לקיר. מתערבל. עולה לי מין רשימת מכולת אקלקטית , בדל מחשבה וזיכרון ומתכון ומראה שעולה פתאום. קטעים, קצוות של דברים.
לכן, כך מסתמן זה מה שאגיש לכם יקירי השבוע.
חשבתי שיש אנשים שממש בא לי לפרגן להם, ועוד כמה להודות להם. מתכון . סיפור קטן. תקווה ומחשבות ומה שעוד יעלה בדרך הזאת.
אז קבלו "רשימת מכולת" של אמצע החופש הגדול.
* לפעמים בדרך נתקלים באנשים יוצאי דופן. כאלה שברגע שמבט העיניים נתפס הלב יודע שבפנים הכל אמת. ואהבה. וצניעות.
ככה היה כשהבטתי בעיניים של יוסי. על כרטיס הביקור שלו כתוב שהוא "רופא סיני" אבל באמת היה צריך לכתוב שם שהוא אדם. לב שמחובר לו איש. וקוסם. יש לו דרך עלומה לדעת את שבפנים בחלל הבלתי ידוע שיש שמכנים אותו נפש ואת שבגוף. תמיד יש לו עיצה ומחשבה ויד טובה.
לא מזמן הוא הגשים חזון (אחד ממאה בערך) והקים את "שירת השבט" שכל מטרתה ללוות אנשים בסוף ימיהם באהבה ובכבוד.
אני ממליצה שאם כואב בגוף או בלב תתקשרו אליו. הוא כבר ידע מה לעשות. ואם במקרה הוא לא ידע, הוא יהיה הראשון להודות. אז הכי הרבה הוא יקרא לכם שיר של אבא קובנר…
יוסי לוי:https://www.facebook.com/profile.php?id=100000989494009&ref=ts&fref=ts אמסור בשמחה את מספרו בהודעה פרטית!
* כשהכרתי את הקירח נחשפתי לעולם מופלא של מזון שמגיע לבית הוריו בקופסאות פלסטיק, אחר כך גיליתי שיש שני סטים כאלה אחד מלא במזון והשני ריק, בסל פלסטיק בדרך חזרה למקור ממנו מגיע האוכל: הסבתא רבא שלו, המקסימה, שלשמחתינו עדיין איתנו! (האיש יחגוג באוגוסט 48 ויש לו סבתא!!).
אמא של הקירח, אישה נהדרת בזכות עצמה טיפסה לאיטה בסבלנות שמאפיינת אותה עד שלבסוף הפכה למנהלת כח אדם באחת מרשתות החינוך הגדולות. היא עבדה שעות ארוכות בעבודה שדרשה מיומנויות רבות. יחד עם זאת ובהתחשב במה שנאמר יצרה בחוכמתה מני מאכלים שהילדים שלה ובהמשך בני זוגם וצאצאיהם כרוכים אחריהם, ובצדק!
אחד מהם, קל במיוחד והורס הוא אפונה ירוקה בפירורי לחם!
מבשלים אפונה ירוקה קפואה במים עד שמפשיר ועוד טיפונת.
במחבת שמים חמאה, בכמות נדיבה ובה מטגנים שום טרי, שוב בכמות נדיבה.
כשמריח כל הבית שופכים למחבת פירורי לחם, כן, בכמות נדיבה ומערבבים.
קולים את התערובת, מוסיפים מלח .
מערבבים את האפונה שסוננה והתיבשה עם התערובת במחבת.
וטרם הספקתם להניח בקערה מפלס האפונה יורד פלאים בשל התערבות חיצונית לועסת!
לא להתלונן שאין כמויות מדויקות, ככה זה. תעריכו, ואם הגזמתם, לא נורא.
קל וטעים להפליא!!
כמובן שניתן להחליף את החמאה בשמן זית!
* לפני כחצי שנה כשהשיפוץ היה תקווה רחוקה פניתי לשתי נשים מדהימות. מירי ומליסה, "מסודרות", רק המחשבה על היום בו אצטרך לארוז את חפצי השרויים באי סדר תמידי הלחיצה אותי וגרמה לי לסינוור בעין שמאל פלוס צרבת מדאיגה (יוסי שלח אותי להרגע בבית, שם נתקלתי באי הסדר וחוזר חלילה…).
לאורך החודשים שחלפו הן ביקרו אצלי מדי פעם, שתי נשים עדינות למראה שקטות אך תכליתיות. חרוצות, ונעימות. תמיד מצאתי את עצמי מתנצלת בפניהן על הבאלגן, מנסה לסחוט אמפתיה או אישור לכך שיש יותר גרוע. הן תמיד הרגיעו וחייכו והבינו. עד לרגע שהיה צריך להשליך איזה משהו מיותר לחלוטין אז הן קשוחות ומשכנעות!
כשהגיע סופסוף היום לארוז הן התייצבו שוב, בכוחות מתוגברים, ומלאכת החודשים הקודמים הקלה מאד את רגע האמת. הן "תיקתקו" את הבית בחצי יום! כשרוח טובה ואסרטיבית שורה בכל. הן אלופות ממש. ומומלצות ממש!!
אלף תודות ועוד
*כשהייתי בת שנה בערך עבר להתגורר בבית הסמוך לזה שלנו זוג צעיר, בעת ההיא עדיין לא היו להם ילדים ואני הפכתי לילדתם הזמנית. הם התחברו עם הורי, עברו עם אמא שלי ואיתי את הגירושים הקשים (יש גירושים קלים?) את מלחמת יום כיפור, את התקף הסטרידו המחריד ועוד ועוד. הפכנו למשפחה.
מליון ארוחות, טיולים וזיכרונות.
גם כשנולדו הילדים שלהם, ארבעה במספר, נותר מעמדי כבכורה. ימים ביליתי שם, את סודותי סיפרתי. כשהיה רע היה לי למי לבוא וכשהיה טוב היה עם מי לחלוק. השנים חלפו. והקשר לשמחתי נשאר. שמו של המשופם כשמו של בנם הצעיר. וממש לפני חודש נולדה לביתם תינוקת ושמה כשם תינוקת הקסם שלי.
את העיצות הכי טובות בהורות ואולי בכלל קיבלתי מע' אם המשפחה. את המודל המשפחתי אימצתי ואני מנסה מאד ליישם, בדרך שלי.
הם אנשים מדהימים. ואני אוהבת אותם כל כך.
*והנה עוד אחד בזכות המשפחה הכימית, מי שעוקב אחרי כבר יודע שאני מאמינה בה לגמרי. ישנה אישה , מהממת. משכילה חכמה מאד ויפה. ליבה רחב במיוחד. אנחנו מכירות שנים. ולפני כמה שנים נפגשנו שוב. הפכנו לחברות. כן, פער הגילים לא נספר, גם לא העובדה שהייתה יכולה להיות אמא שלי, מה שהיא קצת…
אנחנו מספרות זו לזו את אשר על ליבנו, דברים שלא נאמרים בשום מקום אחר. תומכות זו בזו. ואוהבות מאד והרבה.
היא הביאה אור לחיי ברגעים בהם החושך איים להכריע, כמו פיה עם שרביט הגיעה ברגע, בשניה המדויקת יותר מפעם אחת.
זו הזדמנות להגיד לה תודה.
* אחד אחרון, במהלך אריזת ושינוע הדברים מהדירה אל המשפחתון בו אנחנו גרים כעת פגשנו את ארגזי התמונות. זה היה מפגש משמח.
נזכרתי שפעם הייתי נוהגת, אחת לשנה לקחת אותם אל המיטה הגדולה שלי ולהסתכל בהן. תמיד הילדים מצטרפים ואלה רגעים מענגים , מעוררי זיכרונות. צביטה בלב וגעגוע.
זה עיסוק מעולה לימים לוהטים ולחים. ארכיון התמונות המשפחתי. כל המשפחה על הרצפה בסלון. המון צחוקים וסיפורים מפעם, שגם אם כולם מכירים בעל פה בכל זאת הם שמחים לשמוע שוב ושוב…
קצת ענבים ומיץ פטל והנה בילוי משפחתי מעולה!
את התמונה הזו מצאתי שם. היא צולמה בשנת 1976 בסנטראל פארק. זה התמונה הכי אינטימית ומרגשת שיש לי עם אבא שלי. אני שמחה והוא מביט בי במבט של אבאים. כזה שאומר הכל…