שני הציצים שברשותי (תודה לאל) העניקו לי בכמעט 43 שנות חיי שלל התנסויות וחוויות. ולא, אני לא בהכרח מדברת על חוויות מתחום חדר המיטות…
הצמד העניק לי מלוא הטנא אירועים מכוננים, כאלה שבגינם נכלמתי, התלהמתי, התרגשתי נעלבתי ועוד מני וסוגי.
אני מביאה בפניכם את רשימת "הפעם הראשונה ש…" בכל הנוגע לציצים.
1. הפעם הראשונה שהציצים, או במקרה הנדון ההכנה לציצים, גרמו לי חסור נוחות ובושה גדולה:
כידוע אבא שלי מתגורר מעבר לים, בארץ לה-לה-לנד בואך ניו-ג'רזי.
בילדותי, עת היה נשוי לאישה מס 2, עובדת אל-על, נהג להפציע בחיי כל מס חודשים.
לפי מיטב הבנתו ביומיים וחצי ברוטו בהם שהה על אדמת הקודש תפקידו היה לחנך אותי במיטב הקשיחות הלודג'אית, לבדוק לי שעורי בית (מעשה שבשגרה כלל לא התחולל בבית אימי האנטי ממסדית) ולעקוב אחר התפתחותי התקינה.
מעקב זה כלל בעיקר הערות מעליבות על המשקל שלי ומשלב מסוים גם בחינה מדוקדקת של התפתחותי החזיתית.
באותה הפעם המדוברת לבשתי גופיית טורקיז שהלמה את עיני, זו הייתה התלבשות חגיגית. לכבודו. על צד אחד של הגופיה למעלה בכיתוב לבן היה רשום דבר מה. אבא שלי התקרב ובחן את הכתוב ובחצי חיוך שאל: ואיך קוראים לשני???
כן כן, טוב טעם. אין מה לומר, מלבד העובדה שרציתי ממש וחזק להעלם, עם הגופיה טורקיז ומעט הציצים שהיו עלי באותה עת…
2. הפעם הראשונה שהציצים גרמו לי להיות אלימה:
באיזה שהוא שלב במהלך כיתה ו' בדקה האחות את הבנות, ובין היתר בישרה לכל אחת עד כמה קרוב היום בו כדאי שתקנה חזיה.
ההתרגשות המבוכה והחשש-תקווה היכו בכל.
בנות. ובעיקר בנים שתלו עצמם מחוץ לחדר האחות באומץ, משתלשלים מהסורגים עומדים זה על כתף רעהו.
האחות פסקה ש"אני צריכה להתכונן!"
חזרתי הביתה פישפשתי בארון של אמא שלי ומצאתי את שחפצה נפשי חזיית טריקו ירקרקת. גדולה מכפי מידותי.
ענדתי אותה בחשיבות. להערכתי התכוננתי כמיטב יכולתי.
למחרת הלכתי לבית הספר. הבנים היו מאורגנים, הם בנו אסטרטגיה מתוחכמת שכללה ליטוף ארוך על הגב. עצירה מגומגמת במרכזו והחלקה איטית של היד למטה והלאה.
אדד היה זה שנבחר ללטף את הגב שלי.
אדד ואני היינו שנינו חברים בקבוצה ייחודית בכיתה, הקבוצה כללה ארבעה ילדים שני בנים ושתי בנות. המכנה המשותף היה: העדר הורה אחד. שניים גרושים, שניים יתומים. כך או כך היה ידוע לכל שעם אדד לא מתעסקים!!
כשהגיעה היד שלו לאמצע הגב שלי הסתובבתי במהירות שהפתיעה אפילו אותי תפסתי את היד שלו ושרטתי אותו חזק ועמוק. כל כל חזק ועמוק ששאריות עור היו לי מתחת לציפורניים. הוא דימם ואני ברחתי. מהר ורחוק.
לצופים פחדתי ללכת אחר הצהריים. וגם ימים רבים אחר כך… אני זוכרת את היד שלו למחרת בבית הספר, מרוחה ביוד, אדמדמה.
לא האמנתי על עצמי. בחיים לא אשכח את הרגע הזה בו אני מתחבאה בצל המקלט פורשת את ידי הקפוצה ומביטה בתוכן ציפורניי. הלב דופק במהירות והעולם כולו מתערבל. מה עשיתי???
3. הפעם הראשונה שקניתי חזיה:
באוטובוס, סבתא אמא ואני. אל העיר הגדולה. אלנבי. נחלת בינימין. "בנות פסיה"
סבתא מובילה בצעד נמרץ, אמא אחריה ובסוף אני. מדמיינת לי תחרות ורדרדות, אולי תותים קטנים או לבבות.
אני מתרגשת. עכשיו כבר יש לי מה לשים בחזיה!
סבתא נכנסת לחנות ובקול רם וברור מכריזה: היא (אצבע מופנת לכיווני עם נטיה קלה לכיוון החזה) צריכה חזיה טובה, שתחזיק לה!
פסיה כזו או אחרת מבינה מיד עיניין ומקופסא גדולה נשלפת חזיית ברזנט בצבע גוף של זקנה בבית אבות מתפוצת אשכנז.
כשהיא מוצגת בפני אני מגלה שלשני החלקים בהם אמורים הציצים שלי להכנס יש צורה ברורה של אוהלי קרקס. חסר רק מצעד של פריקים פיל ואריה שואג. כולם בבאג'.
אני מנסה למחות חרישית. שפתיי רפות, תחרה… ורודה… אני ילדה!!!
חזיה טובה! מחזיקה!
אני מהמרת שעל הרוחב של הכתפיות סבל מקררים יכול להעמיס אמקור 11 בקלות.
זהו. דון קורלאונה סבתא אמרה את שלה. אנחנו פוסעות החוצה. סבתא בראש, מרוצה מהתוצאה, אמא באמצע לא בטוחה מי צודקת.
ואני. מנסה להסתיר ככל שמתאפשר את שני חרוטי הציצים המתנשאים למרחק בגובה שאינו מציאותי!
אתנחתא: מכאן ואילך חלפו שנים, בחורים, מישמושים, אהבות גדולות וקטנות.
לגמרי הבנתי שציצים גדולים אולי גורמים לכאב גב אבל הם גם מוקד התעניינות לא רע. אין כמו מחשוף מפואר כדי למשוך תשומת לב.
למזלי אחרי כמה רכישות של חזיות ברזנט משובחות עם סבתא כולל מסע הזוי לדוכן ספציפי בכרמל שהתמחה בחרוטי ציצי הרבה לפני גוטיה ומדונה, סבתא האמינה שהבנתי את הפרנציפ ושיחררה.
מה שמביא אותנו אל השלב הבא בעלילה
4. הפעם הראשונה שהבנתי שאת הקירח החזיה המהממת שלי ממש לא מעניינת…
יומיים אחרי שהכרתי את הקירח והבנתי שזה רציני פינקתי את עצמי בחזיה מהחלומות.
יפיפיה, כחולה עם תחרים וציורים וכתפיות ענוגות. כזו שעושה מחשוף מהמם ורווח בדיוק כמו שצריך.
וכך מיד אחרי שערכנו באופן רומנטי להפליא בדיקות איידס משותפות קיבלנו את התשובות.
התכנסנו לצורך מימוש תאוותינו. הסרתי בחגיגיות את החולצה, כפתור כפתור ועמדתי נרגשת. מצפה להתעלפות לפחות, מהחזיה.
הקירח היה נחוש בדעתו לגלות מה יש מעבר לכחולה הענוגה.
שאלתי בקול עדין ומתפנק, אינך נרגש ממראה החזיה המאלפת??
הוא הביט בעיני הלחות וענה באופן עינייני, כדרכו: לא מעניינת אותי החזיה!
איפשהו בעומק מגירת הלבנים שלי היא עדיין נמצאת. תיכפ נחגוג 20.
5. הפעם הראשונה שהנקתי:
עוד לא בת 25. בית חולים הקריה הישן. לידה איומה. ואקום.
חדר עם עוד 9 יולדות. כשלוש שעות אחרי הלידה. נכנסת אחות עם קופסאות שקופות מלאות בתינוקות מצווחים.
היא מניחה בחיקי את הבכורה ושואלת: יודעת להניק? אני עונה שלא. טוב אחזור אליך היא אומרת ומתרחקת.
אני מביטה בעיני הטורקיז של התינוקת שלי. והיא מביטה בי חזרה.
אני מחמיאה לה על הציפורניים היפות שלה. והיא מביטה בי חזרה.
אני אומרת משהו על ציצית השיער המגוחכת שיש לה על הראש הקטן והיא מביטה בי חזרה. אני מזהה שמץ של עוינות במבט.
הזמן חולף. היא לא חוזרת. אני מסתכלת סביב. כולן מניקות הדתיה, הערביה, הצעירונת מימין המבוגרת משמאל. כולן עשו אותו דבר, חלצו שד מתפקע והזינו את התינוקות שלהן.
היבטתי שוב אל תוך הכחול המהפנט חלצתי שד מתפקע כיוונתי אל הפה המושלם והנס התרחש. היא הבכורה ידעה מיד מה עליה לעשות. והגוף שלי הגיב מיד אל הגורה היונקת.
אל תדאגי אהובה שלי, אני לוחשת, אמא כאן!
לאחר כארבעים דקות חזרה האחות הנעלמת, נתנה בי מבט כעוס ואמרה: חשבתי שאמרת שאת לא יודעת להניק!
6. הפעם הראשונה שקיבלתי מחמאה מפוקפקת על הציצים שלי:
הבכורה כבת ארבע. היא בחדר שלי ואני מתלבשת. היא מביטה בי בעיניין רב וחושבת. אני מתכופפת ומתיישרת. רוכסת ומכפתרת.
ולבסוף בעיניים נוצצות מתקוות אמת היא שואלת אותי: אמא, כשאגדל גם לי יהיו ציצים ארוכים כמו שלך????
7. הפעם הראשונה שהנקתי בפעם האחרונה…
תמיד רציתי ארבעה. לא שלושה וגם לא חמישה. ארבעה.
וגם כשחלפו השנים בין מספר3 למספר4 נשאתי בליבי את התקווה שזה יתגשם.
וכשהיא התגשמה שמנמונת החמודות שלנו לא היה גבול לאושרי. בת ארבעים וקצת. חבוטה בקצוות עייפה רב הזמן. אמא לארבעה.
הנקתי אותה בשמחה, וכל אותה שנה ליוותה אותי המחשבה שזו הפעם האחרונה. שלא אהיה יותר בהריון לא אלד. וגם לא אניק.
כשחגגה שנה החלטתי לגמול אותה (פשוט כבר נגמלתי אני בעצמי משלל ויטמינים וחבריהם) זה היה תהליך הדרגתי ולא פשוט. לי בעיקר.
ערב אחד ישבתי בכורסא בעודה יונקת. ובלב אמרתי שזו הפעם האחרונה בחיים שאניק. הפעם האחרונה, לראשונה.
עצב היה בזה. והקלה. ותחושה של שינוי ומעבר.
רגע בזמן. רגע לתמיד. תחושה של בהלה על הזמן שחולף. על הדרך שאין ממנה חזור.
על האישה שאני. שהייתי ושאהיה. על הגיל ועל נוכחותו היומיומית. איך הוא מתווסף לעצמו ונאגר.
מאז חלפה כמעט שנה וחצי. השמנמונת כרוכה אחרי הציצים שלי כפי שאף מחזר מעולם לא היה.
היא ממשיכה לבקש חלב. וכשאני מסבירה בנחרצות שאין חלב. אין כלום בציצי.
היא מבקשת: תני לי ציצי בלי כלום!!
8. הפעם הראשונה שעשיתי ממוגרפיה:
פחדתי נורא. שמעתי זוועות על ציצים נמעכים תחת מכבש עד דק.
דיונים שלמים האם כואב יותר כשיש גדול או קטן.
כמו פוסטמה אמיתית פחדתי מהבדיקה ולא מתוצאותיה…
יום האמת הגיע. קוראים בשמי ואני נכנסת לחדר ובו מכונת אימים, עליה מותקן מגשון שנראה כמו מגירת מוצרי החלב במקרר.
הטכנאית החביבה מעיפה מבט בחזה שלי, מפרקת את מגשון החלב ומארון סתרים מביאה מגירת ירקות.
היא מתקינה אותה על המכונה. מנחה אותי להצמד ובתנועות יעילות מארגנת את הציצים שלי משל היו בצק.
היא מותחת ומשטחת מצופפת ומזיזה. חופנת ועורמת.
כל אותה עת אני נתונה בידיה, נבוכה אבל משועשעת מהמעמד.
ואז מופעלת המכונה אל המגש מתקרב משטח שמאיים לרדד את הציצי שלי ליריעה. אני במתח עד כמה דק זה יגיע???
דק מאד. ושטוח. ורחב. באופן שממש עדיף שלא לזכור. בטח שלא להראות לבנזוג…
כנראה שלציצים ארוכים יש גם יתרונות אחרי הכל!
הבדיקה יצאה תקינה!!!
הרי לכם שלל חוויות מעולם השד.
ובכלל, ראוי לציון או להתפעלות של ממש איך כתבתי פוסט שלם על ציצים ובו רק רמיזונת קטנטונת על סקס.
שאפו לי!