לאונרד כהן כתב וגם שר על כך שקיים סדק בכל דבר כך חודר האור פנימה..
או בתרגום של קובי מידן "הכל סדוק כאן, כל דבר, וכך חודר האור.."
בימים שלפני יום כיפור שהם כידוע הימים שאחרי חגיגות פריצת השנה החדשה בה מועלת על נס האופטימיות, אני תמיד עסוקה בסדקים.
לפני שנים לא רבות הבנתי, הבנה הולמת. שהסדקים, הפינות המתקלפות, השבור הרעוע כל אלה הם החרכים דרכם מרגישים.
כל פגם משמש כזכוכית בוהקת דרכה ניתן לראות את השלם.
דרך החוסרים ניתן לראות את היש.
דרך הגעגוע ניתן להרגיש את שהיה להתרפק עליו ולייחל.
דרך הכאב ניתן להתחבר ללב. באמת. לנקודה העמוקה שבתוכי. (במנדלות לנקודה הזו קוראים "בינדו" והיא המרכז של הכל)
אני יודעת שזה נשמע גבוה כזה ו"רוחני" .
באמת מצטערת.
אבל התגלית הזו עיגלה בי את הפינות.
שנים הייתי עסוקה בלמה? למה לי? למה אני?
שנים צפיתי דרוכה בחייהם של אחרים מדמה תמיד ששם אצלם אין. לא פצע ולא שריטה. אין סדק.
ערכתי מחקר לכאורה מעמיק על חיי הזולת ומסקנותי היו חד משמעיות: הזולת, כל זולת שהוא שמח ממני. חייו הינם גן עדן עלי אדמות. דיסקו כל הזמן.
שנים אימנתי את עצמי בלהדביק. רקחתי דבקי על לאחות כל סדק בחיי.
לא יכולתי לשאת את המחשבה על הפגום שבי על הפרום הרעוע. במיוחד לאור השלמות שקיימת אצל כולם פרט לי עצמי.
המציאות חוללה את המחול שלה לנגד עיני. זולתים סביבי כאבו וחלו חלקם סבלו או עצבו עד מאד.
ובכל זאת עיוורון השלם לא איפשר לי להודות בסדק שקיים בכל.
כל עוד הדבקתי היה בי חשוך.
כל עוד טרחתי באדיקות של רבנית כותל ממלמלת על קדושת השלם המאוחה המהודק הייתי פרומה ומפוזרת.
לפני שלוש שנים בא לאונרד כהן אלינו. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות כרטיס.
הימים היו חשוכים והלילות קשים. דבקי הסופר על נוגדי סדקת איימו להתפקע.
יום לפני ההופעה קיבלתי שני כרטיסים. הנותנת היא זולת יקרה במיוחד.
אחת שלאורך שנים הייתה ועודנה שם בשביל להחזיק את שעלול להתפרק כל רגע.
חייה שונים משלי בתכלית ובכל זאת, נפשה נגעה בזו שלי. נגיעתה זהב.
הלכנו. קירח ואני. זוכרת מה לבשתי. הסתיו עמד בפתח ומקומות הישיבה שלנו גבוהים גבוהים.
הרוח ליטף. ולאונרד עלה לבמה. ראיתי אותו וליבי הוצף. דם זרם בתוך הלב שלי במקומות ששנים לא זרם בהם.
ראיתי אותו בעיניים ושמעתי באוזניים בגוף הרגשתי את הרוח ואת ההמון השואג.
בפנים. ב"בינדו" שלי נפער סדק .
כל הסלוטייפים הדבקים והכשפים לא עמדו עוד בפרץ.
אור גדול פרץ דרכו.
מהעיניים זלגו דמעות שעמדו וחיכו וחיכו כבר לרדת.
בערב ההוא. בערב הזה הרגשתי לראשונה שלמה.
סביבי היו זולתים המון. וקירח אחד, גם הוא דומע (הציפור על חוט התיל עשתה לו את זה).
כולם נראו סדוקים ומקומטים בקצוות.
ואז שר האיש בן ה76, חבוש מגבעת את השיר הזה. "המנון".
והבנתי.
באותו ערב הייתי על גג העולם. גבוה. וזכיתי.
מאותו ערב לפני שלוש שנים סביב יום כיפור וראש השנה ורוחות הסתיו נתגרשה ממני עצבות שהייתה כרוכה סביבי כמו פקעת של משי דביק.
אני סדוקה וחבולה ודרך כל אלה אני רואה.
אני יפה וחזקה ומבין אשנבי הלב שלי דרך חשבונות הנפש אני צומחת.
עושה שטויות. נחבלת שוב.
בתוך הסדוק מסתתר השלם.
אצל כולנו. איזה מזל.
ככה יש לאור איך להכנס.