איך לכתוב את השדים?
כבר חצות וקצת. עוד אירוע סיום שנה נח בערמת האירועים שנערמת ליד הדלת מאיימת להתמוטט.
זמן של סיכומים, של הסתכלות פנימה.
זמן של שדים. נטולי קרניים נטולי קילשון.
עיניהם אינן אדומות.
ימים של מאבק. של הזדמנות. של התבוננות.
נאבקת. בשדים, ולתפארת הפמיניזם גם בשדות.
רגליי כבדות מבטון, המוח כמו צף בתיבת הגולגולת.
כוחות הרצון אינם נרתמים. לא נענים לתחינותי להפצרות שלי לאכף אותם להבריש את פרוותם הבוהקת ולצאת אל הדרך החדשה.
שעון העצר הופעל. אין לחזור חזרה.
הספירה לאחור החלה.
זה הזמן לדהור. קדימה הלאה אל החוץ הממתין לבואנו. אל החיים שאת מרוצם השארנו. השלכנו. כצליין המטיל את צרורו תחת צל מנחם ומשתרע.
דלת נפתחה בפני, רחבה ומוארת. ומן המפתן כשאני מציצה פנימה ניתן לראות אופק ויש אויר ומרחב להיות בו. ובחלל תלויה הבטחה.
אני מנסה להרים רגל לעבור את אבן הסף, אינני יכולה. כאילו לכבודי בלבד רקח ובחש מערבל בטון מנצנץ תערובת חצצית אפורה מיוחדת ואת מלוא הקיבולת יצק לרגלי. מקובעת. לא זזה.
סביבי מעגל. שדות שחורות שיער סמוקות לחיים, יד הן נותנות אחת לשניה .שדים לבושי חג מסורקים בקפידה מוחאים כפיים.
הכל תרבותי. הכל מאופק. בלי קרניים בלי קילשון רק: את לא יכולה. לא זזה. לא באה בדלת הפתוחה.
רק שלא תהדהד טריקת הדלת. לא שוב. ושוב החמצה.
כמה דלתות נפתחו בפני, כמה פעמים הייתי עומדת כמעט ונכנסת. מובסת.
כמה כמעטים. כמה אוטוטו. כמה חוזים נכתבו, עסקים נרקמו מטבעות צילצלו התאספו באולי.
לא להכשל. רק לא להכשל. אם לא נכנסתי בכלל זה כאילו לא אני טעיתי. זה כאילו לא אני לא עשיתי או דייקתי או הצלחתי.
זה כאילו נכשלתי כישלון טכני בלבד. לא באמת כי לא הייתי טובה או מוכשרת מספיק.
זה פשוט כי לא נכנסתי.
מסורבל. מבולבל. בלתי נסבל.
לא רואה בעיניים רואה בנשמה.
מגששת את הדרך מבקעת את החרדה. עם מקוש בטפיפות עדינות פורצת לי דרך. חוצבת את הרגליים בבטון את הלב המפרפר.
זוהי דלת והפעם נוע תנועי. פנימה אל אויר והבטחה.
אבל ראשית יש לעבור במעגל האימה.
אני אמא.אני שואגת, אני אמא ויש לי כוחות, זהרו אני אומרת לשדות. בלי לחייך ולדבר במתק שפתיים, אני איתכן גמרתי. רוצה להכנס. יכולה. מספיק מוכשרת. מותר לי כבר לחיות להיות. שדות טיפשיות.
לא עניית מחמד מטופחת. לא כמעט והצלחתי. לא מה הייתי יכולה. מספיק לי ודי לי נמאס. ממש מעורר בחילה.
זוזו שדים, לא משחקת יותר במשחק. ומי בחר לכם את העניבה? ולמה נראה לכם שעם פסוקת בשיער לכם מותר. זו הדלת, בשבילי היא נפתחה.
תפסיקו למחוא כפיים אין בשביל מה. לא מוותרת לא מרימה ידיים. לא אומללה. לא כואב לי כל כך, הנה אני כמעט רוקדת, תראו זזה לי האצבע הקטנה.
לרווחה העיניים פקוחות מבפנים. והדעת היא כבר יודעת שפעם לא הייתי יכולה. הייתי קטנה. שקלתי הרבה אבל הייתי פיצפונת. והייתי מתנצלת על שהיה בי הכח לפרוח. על שבחרתי לאהוב. ועל כל חופן אהבה שילמתי בשד שנוסף למעגל האימה. שילמתי בפחד. בשיתוק באין.
בדלת הפתוחה הזו אני נכנסת. זקופה. גבוהה מסך הסנטימטרים שמרכיבים אותי. על הרגליים בלי עזרה, לא קביים לא גלגליות. אני צועדת פנימה. שמעתם אותי, זהרו אני אמא!
בדיעה צלולה. ותפסיקו לשיר. אתם שדים ושדות מותשים. שנים של עמל, של עבודת בפרך במפעל הלא מצליחה המשגשג שלי, במחלקות השונות, בפסי הייצור הפוריים של מוצרים שתיכפ יורדו מהמדפים שבעומקי הנשמה.
ככה כמו שאני. לא אקדמאית, לא רזה, לא תמיד נחמדה. הנה אני מצליחה עכשיו להזיז את כל כף הרגל, היא מתנתקת מהמרצפת הסדוקה. אני באה אל מעבר לדלת הפתוחה.
מה שצריך אני עושה. נוחו שדות, צאו לטיול. תארזו תיק, מה בסך הכל בחורות כמונו צריכות. מברשת שיניים וזוג תחתונים להחלפה. לכו תרקדו צרות של מישהי אחרת, בטח הבחורים יבואו בעקבותיכן, הם רגילים למחוא כף בלי להניד עפעף. הם לא יבחינו בהבדל, כל עוד אתן רוקדות. שדות חמודות.
יש אפשרויות אחרות בשבילכן שדות. העולם כבר ליברלי יותר. לא חייבים להתקע אצל אישה אחת. זוזו. היידה.
הן פועלות. שתי הרגליים. תנועה מהברך מתרוממת מקפלת מרימה נוחתת צעד עוד אחד. בחור המנעול אין מפתח. הדלת בכלל שקופה. היא איננה. היא נמצאת פה תמיד. היא ההמשך המתבקש לתנועה שעשיתי.
היא ההוכחה. ההצלחה.
אני אמא. אז תעופו. כי נמאס לי לעמוד. והרעש והעניבות חסרות הטעם. עופו. לאלף עזאזלים. אולי אלפיים או יותר.
בדלת הפתוחה הזו אני נכנסת. יפה מבורכת. במלוא העוצמה.
במטפחת את פירורי הייסורים אוספת, קושרת. עוטפת, מכניסה לשקית. שומרת. לזכור. לאן פעם הייתי שייכת.
בדלת הפתוחה הזו אני נכנסת. אני אמא. ואני צועדת.