פשוט

במהלך השבוע שחלף מלבד אי אלו עיסוקים שוליים שכללו:

גידול ארבעה ילדים תוצרת עצמית ועוד שניים עשר ביבוא אישי, איש איש על אופיו ,התיקים שלו (והטיקים שנוצרו לי שמתכתבים עם התיקים שלהם יופי!) הרצונות, הזיכרונות השמחות והעצבונות המבחנים והעוגות שצריך לאפות וארiחת בקר-צהריים-ארבע-ערב ועוד שלל הדברים שמרכיבים חיים של אנשים גם אם הם קצרי קומה.. לשם הגילוי הנאות אתוודה שמחלקם אנוכי נמוכה בככה וככה..

כיבוס קיפול סידור במקום וחוזר חלילה, סוגיה שכבר פתחתי בעבר, ישות, מפלצת הכביסה האנוכית הגרגנית שלא יודעת גבול, אין סוף כביסה. אח קיקלופ לכביסה הכיור הכרסתן שמכיל באופן קבוע כלים ומתמלא כנס פח השמן שוב ושוב בכלים מלוכלכים..

מציאת פיתרונות יצירתיים למה לענות לאסנת\חסידה\איבון מהבנק.

ירדנו מהארסנל של הכלב אכל את השעורים והחאקי בכביסה ממש לא מזמן, עד עכשיו זה עבד..

אנו עוסקים בספורט שדומה לשחיה צורנית, בעצם הקרח ואני אנחנו סוג של אסתר ווליאמסים אלגנטיים שכאלה מנפנפים בגפיים שלנו בתנועות ברבוריות מתחת למי המינוס התכלכלים יוצרים צורת כוכב או לוטוס או במילים אחרות מתמירים את השכר שלנו לרמות שהוא עצמו לא ידע שהוא יכול.. עד שאחת מהדמויות שנקבתי בשמן קודם חודרת את שלוות הצורנות שלנו ודורשות דבר מה שנקרא כסף. ועכשיו! או אז אנחנו נדרשים למצוא פיתרון של ממש.

הספורט הזה משום מה לא מיטיב את איכות החיים שלנו כפי שמובטח בעלונים בחדרי המתנה להיפך הוא מנביל אותנו וגוזל מאיתנו כוחות. שקלנו להפסיק לעסוק בו לזמן מה. אנחנו בגמילה. לקחנו מאמן בשביל זה. נראה לי שהאימונים איתו לא ידרשו כובע ים מפלסטיק..אז כמו שאומרים על מקצוענים של ממש תלינו את הסנפירים.

ניהול התכתבות ענפה עם המשפחה והחברים בארץ ובתפוצות לרגל חגיגת בר המצווה של המתבגר בעל חתימת השפמפמון.. הכוללת מגוון שאלות הזויות,  הערות על ניסוח הטקסט, וגם כמה מיילים חוזרים נלהבים. אתם יודעים.. אלה שלא מגיבים לא משנה מה ואלה שהייתם רוצים שישתקו.

מתבגר סוער. רבנית מטורללת (ממש) ותוכנה שעליה מוקלטת הרבנית בעזרתה משנן הגדול בתורה את משנתו (המשנה כוללת סינון דבר מה מתחת לשפמפם, לעיתים טריקת דלת דרמטית, האזנה למוסיקה איכותית בפול ווליום ועוד)

ניסיונות כושלים שלי ליצור, לייצר עוד מהתמונות היפות שלי. הוזמנתי למכירה בסוף החודש ונשבעתי שעוד השבוע אפתח כבר את החנות הזו באתר הזה. וגם האישה מהחנות האמיתית לא הוירטואלית (זוכרים, כזו שיש בה חפצים שאפשר לממש ומוכרת או מוכר איתו ממש אפשר לדבר) מחכה שאבוא.. בכל פעם שהתקרבתי לאיזור שולחן העבודה שלי הופעלה אזעקת "בואי מהר"  או שהקטנה חדרה לחדרי מתוקה כצפיחית תוחבת כף יד שמנמנה מתחתי ומצווה: אמא קימי! ואני קמה..

נסיונות שלא עלו יפה (בכלל) לקנות לאמא שלי בגד לבר המצווה. ממלאת פי מים. לא תוציאו ממני מילה נוספת על האירועים. רק אספר שבראשון נתכבד ונלך אצל תופרת ואולי אז יבוא לציון גואל..

פעמיים מוקד אורטופדי.

ארוחת יומולדת. מתנות מהממות.

מה עוד היה השבוע??

אז מלבד העיסוקים השוליים הללו עסק מוחי הנמוס במחשבות על איזו מילה אני רוצה לכתוב השבוע..

חשבתי "סבא" כי היום לפני 12 שנים בתפר בין החושך הגדול לתחילת האור הוא עזב. כאוב ומבוהל.

עשרה ימים אחרי שמלאו לי 30. לא היה כמוהו בעולם כולו לאף אחד בכלל. סבא סולו שלי היה הנפלא בסבאים.

גופיות סבא לבנות ומכנסיים קצרים. סיפונים של סודה וטרנזיסטור שמשדר חדשות כל שעה בדיוק. וחיבוק שאין כמותו וחיבה לתינוקות וילדים וגם לאנשים. חיבה למילים.

וסיפורים המון, חלקם סיפורי גבורה על ימים אחרים בארץ אחרת על בריחה וספינה ומחנה מעצר בקפריסין וקיבוץ וואדי סאליב.

והסכם ביני לבינו שלא יעזוב אותי לעולמים. אף פעם. הוא חיכה, עד גיל 30. שני ילדים.

שישה שבועות אחריו הלכה הגדולה בנשים הסבתא שלי. ואיתה הלך הבית שלי המקום בו יכולתי פשוט להיות. לאכול פלפלים קלויים על לחם פשוט ומיונז. סלט חצילים מהיום חרוך בדיוק במידה הנכונה.

שם ראו אותי תמיד. וגם אם נאמרו משפטים כמו "רזית יפה את צריכה עוד" ידעתי תמיד שאהבה כזו היא נחלתי הפרטית והיא הרוח שמניעה את השבשבות שבנפשי.

חשבתי "פחד" כי אני מרגישה שאני מתמודדת עם אוסף המיטב של הפחדים שלי, והם רשעים ומבהילים. מייאשים ומשתקים. והם מוכרים באופן מטריד.  ורק המחשבה עליהם מעייפת אותי.

חשבתי "צמיחה" או "גינה" כמחווה לערוגות האופטימיות שנחות בחצר, לתותים שמבשילים ומשמחים את הילדים אבל את הציפורים החרוצות יותר.

חשבתי "תמיד" "אחר כך"  "געגועים"  ועוד מילים שאני בטוחה שעוד אכתוב אותן ועליהן.

אבל בסוף בחרתי.

בחרתי להזכיר לעצמי את הרגעים הצלולים שבהם הכל פשוט.

רציתי לעצמי שיפשט לי. לנו.

פשוט ככה. חיבור בין לבבות. זמן לדברים שצריך לעשות. חיוך או דמעה שמנקה את העירפול מחדדת את הבילבול.

כלבה שקוראים לה שמחה וחתול טיפש. ארבעה ילדים . ותשע עשרה שנות נישואים.

ספר. שינה טובה. אוכל טעים.

פשוט הדברים נאמרים וכמו שיצאו מתקבלים בלי לולינות  מיותרת. פשוט דברים שנאמרו.

מבט. בלי מניפולציות. בלי לספר סיפורים לעגל או לישר פינות.

פשוט להיות.

חברות. קשר. השנים שחולפות.

הקלה. פשוט פשוט..

אני מברכת אותי בברכת הפשטות. ואת כל יקירי. כמה נעים כשפשוט.