חשבתם פעם מה יחס הזמן בין הדברים שאנחנו רוצים לעשות לבין הדברים שאנחנו חייבים לעשות?
אני אתן דוגמא, הדבר שאני הכי רוצה לעשות בימים אלו הוא להיכנס למיטה עם טטיאנה ואלכסנדר (ספר בשם פרש הברונזה, אין כמוהו!). לכאוב עמם את מצוקת הרעב בלנינגרד, להסמיק כשהם מתגברים ושוב מתגברים על כל הקשיים ולהיאנח מצער כשאלכסנדר הגבוהה והמסוקס חוזר לחזית…
אבל בשביל להשתלב בחייהם של גיבורי אני נאלצת לעבור מסלול התשה של השרדות בשעות אחר הצהריים כשבחמש כבר חשוך, כביסה (קיפול ותליה וחוזר חלילה), האכלת ערב, האכלת ערב למי שאיחר (תוך שבועה שזאת הפעם האחרונה שאני מכינה פעמיים!!), מקלחות, מצוד אחר נמלטים מהמקלחת, השכבת בת שנתיים דעתנית ופמיניסטית מוצהרת שזועקת ש"לא יגעו לה בבולבול", קריאת סיפור לבן ה-6 כולל משא ומתן מה יצא לו מזה שישחרר אותי מוקדם, נזיפה בבת ה-10 שאפילו "ג'וקים לא מוכנים לגור אצלה בחדר" והגדול… איפה הוא? מישהו ראה אותו היום?!
אחרי כל זה וקצת ספורט (כי צריך) ומקלחת אני סוף סוף מכוונת נייד מעורר, מפשילה את כיסוי המיטה ונשענת אחורה על הכרית כשספרי בידי.
ה"ניקור" הראשון קורה בערך אחרי העמוד הראשון, אני מנסה שוב כי קריאה זה טוב לנשמה. כשהספר נשמט לי על הפנים אני מוותרת, מחזירה את הסימנייה למקומה, מסתובבת ונרדמת.
לפעמים, כשאני קמה בלילה להשקות את הקטנה אני משתעשעת ברעיון של לתת לאלכסנדר ולי הזדמנות נוספת.. אולי זה הפתרון?!