מוצף לי הלב. עולה על גדותיו. זרימת הדם מעגלית. באה ויוצאת בין חדריו. עניינית, יעילה יודעת את דרכה במעלה ובמורד הדרך.
כבר כמה שבועות שאני מתמודדת עם קושי פיזי, אי נוחות גדולה. רגעים מפחידים. חוסר אונים ובילבול. אני פוחדת מכאב. ומחוסר אונים. וממצבים מעורפלים בהם העין מתקשה להתמקד והקרקע נעלמת. ורטיגו. בשילוב החלטה גורלית שמשמעותה קושי פיזי נוסף.
כבר כמה שבועות שאני נאחזת במה שיציב לי. בקירות הבית. הבתים בהם אני גרה. בארונות המטבח. ביד שלה שמושטת. במעקה מזדמן. בבטון.
כבר כמה שבועות שאני נאבקת. בי. בייאוש. בפחד. באי ההבנה.באין שמאיים לקבוע דגל בראש גבעה. גל עכור. וכמעט שאני טובעת. כואב לי בגוף וצף לי בראש. וכל הבפנים שלי רועד.
ומשפטים מזדמנים כמו רכבת חולפת, כמו תיבות מילים חלולות: את תסתדרי, תמיד את מוצאת את הדרך. או אני מאמין\נה בך. עברת כל כך הרבה תעמדי גם בזה. כבר שבועות שמשפטים חלולים כמו יתושות קיץ שמנות פוצעים לי את התוך.
אני שוכבת על הגב ואני לא מסוגלת לקום וכשאני מנסה העולם טס מסביבי ואני מבקשת להקיא אותו. ממני. להקיא אותי הסובלת. אותי הבודדה המסורבלת. ואני לא יכולה יותר. אני חושבת. והמחשבה הזאת בלתי מתקבלת. אני הודפת מוות ממני. אני הודפת הכרזות על מוות.
ואני מתחילה מחדש. שוב. שוב אני מתחילה מחדש.
אז אני לוקחת צילום שלי שחייכתי והייתי אוהבת. ואני מעבירה קוים שלו אל בד. ומשם אני מתחילה מחדש.
אני נזכרת שיש לי עיניים כחולות ושיער שמח. ואני יודעת לחייך. אני נזכרת שיש לי כח ואני יודעת איך.
ואני משחילה חוט דרך חריץ צר ודרכו עוברת אני בכל הכח, מן הגב אל הצד, לאט מנסה ליצב את המבט, את הסערה הגהנומית בתוכי. מחזיקה חזק ביד המושטת.
אני אמיצה ואני רוקמת אותי. הנה ככה אני מתחילה, שוב, מחדש.
אני רוצה לרקום את אמא שלי מחייכת. אבל זה אי אפשר. היא הכריזה מוות. היא מתה בחיים שלה ושלי. וזה מסריח נורא ומתמשך כמו רחוב הגולן. אני עושה לי שערות צבעוניות קלילות.
כבר שבועות שאני לא באמת נושמת. וקורים דברים. ואני מתהלכת. בזהירות. ועושה קולות של אימהות ומילים יוצאות לי מהפה אחת אחרי השניה ובראש אני מתפעלת שהצלחתי להגיד משפט ועוד אחד כשחשוך לי כל כך ואני מגששת.
את כל הגב שלי יוסי מכסה בכוסות זכוכית. והן משאירות עיגולי מועקה אדומים. הוא מחייך לי. ומחבק. עכשיו אני כאן להקל על הסבל הוא אומר, לא להגדיל את האור. האור נמצא הוא ימצא את הדרך שלו. אז למה חושך אני שואלת והוא מניח יד ומכסה ומכבה את האור ויוצא.
ועוד שמש נעלמת ועוד שמש נגלית. ואני מתחילה מחדש וחושבת שכדאי לי לכסות בבד צבעוני איפה שהשמש שלי, שתתחזק.
אני נוהגת לבד. כבר. ובין בכי גדול אחד לשני אני מגיעה עד בת ים. ומצליחה לחזור. לבית הנכון. ביום המתאים ואני לא נעדרת ממני. ומהם וממנה.
אני מנסה ניסיונות. ומגלגלת פקעות של חוטי טריקו. מתירה סבך של חוטים. ומכבסת. אני מכינה אוכל ומצליחה קצת לעבוד. אני מזמינה בבית דפוס עוד ספלים. שיהיה למישהו שאינני מכירה מקום לשים בו מים או קפה ולהגיד מעליו מילים שלמות מאורגנות. למי שהוא אוהב. או יושב איתו בבוקר הזה שהוא קם אליו.
ואני קמה בבוקר. ומניחה שתי רגליים על פרקט. כי בחדרי השינה שלי, בשניהם, יש פרקט. והן יציבות. הרגליים, והנה אני מתחילה מחדש. שוב.
כמו שעשיתי כבר אלף פעמים. כשהכל התרסק לי לאלף רסיסי אבק.
אני לא יודעת אחרת. אני יודעת לרקום אותי תך אחרי תך בצבעים. ולפזר קצת פרחים ובד צבעוני.
זה כל מה שאני יודעת. והנה זה מה שאני עושה. שוב.
