עיר מקלט

הכל בוער. עברי אמר. וצדק.

התחושה היא שהכל בוער. ובהול ועל סף פיצוץ.

עניינים נערמים על סדר היום והזמן חולף ובאים זמנים חדשים. של חול ושל חג.

לפני שבוע ישבתי בהופעה של אהוד בנאי (המלך)

סביב לשולחן הרכב מוזר. אבא שלי ואישתו. הבכורה. השניה ואני.

אהוד נתן בראש. הבכורה נהנתה בלב, כפי שהגדירה היא בעצמה. השניה ואני נהנו בלב וברגליים, בישבן בעורף ובכלל, סוג של עפנו.

אבא שלי תקע לעצמו באוזניים חלקי מפית נייר ובדק באפליקציה מיוחדת את עוצמת הרעש ופסק שהיא הרבה מעל למותר ושמדובר בנזק בלתי הפיך. אישתו שכיסתה רוב הזמן את האוזניים בכפות הידיים הנהנה. מדי פעם זיהיתי על פניה עווית של סבל אבל מדי פעם גם משהו בגופה הצנום זע מתמסר לעונג הזה.

מספר פעמים הצעתי לאזרחים הותיקים לנוס על נפשם אבל מסיבות ששמורות עימם סירבו בנימוס תוך מיצמוץ.

אחד אחרי השני נגלו השירים, רובם מוכרים ממש חלקם פחות.

עד לשיר שהציף לי את הלב. עיר מקלט.

וחשבתי אלף מחשבות בבת אחת. ולרגע לא חשבתי אפילו אחת. רק פעמתי את המילים המדויקות.

נזכרתי איך ייחלתי למקום שיהיה לי מקלט. עד שהכל יחלוף מעלי. עד שאני אחלוף מעלי.

וחשבתי על הצורך של כולנו במקלט, זמני או קבוע. אמיתי, פיזי או רגשי תחושתי.

וחשבתי על הבטחות סרק שתלויות בכל מקום של פוליטיקאים שמבטיחים לנו תחושת בטחון ואין להם מושג על מה הם מדברים. והם רוצים ממש להיות בטוחים שיבטיחו להם מעמד וכח וטובות הנאה.

וחשבתי על סבא וסבתא שלי שברחו וגורשו לקפריסין ושבו באוניה ונלחמו בבריטים הכל, כדי שתהייה להם "עיר מקלט" .

וחשבתי על אשליית הבטחון שאנו מבקשים להעניק לילדים שלנו. איזו מוגנות מכרבלת, מערסלת. ואיך לפעמים המציאות פורמת אותה. כמו אתמול בזמן חיבוקי טרום השינה כשהקטנה ביררה אם כבר קיץ, כי לא אוהבת קיץ, כי בקיץ יש אזעקות.

ואני ממהרת לפסוק שלא כל קיץ ולא בהכרח ובמקביל בערוץ המבוגרים במפוכחים בראש עולה תמונתו של ה"מנהיג כחול השיער" בוחש בקדרה רותחת ומבשל את המלחמה הבאה שתסיח את דעתנו מעוד אירוע עגום נמוך ופרטי לחלוטין שמטלטל את חיי האיש.

וחשבתי על המקלטים שלא בנויים עדיין. במקומות בהם לא רק בקיץ יש אזעקות.

ועל ערי המקלט שמתאפשרות לי. על רגעים של סוכך ומחבוא. של התכנסות עוברית מתרפקת.

ועל הבכורה הדרוכה שישבה מולי, יפה כמו ציור. עצורה, מאופקת.

ועל אבא שלי שפתאום יכולתי לחמול, וללטף לו את היד ולרצות שלא יהיה לו כזה רעש באוזניים.

ועל השניה, שאת היד שלה החזקתי חזק כל השיר. עיר המקלט שלי. היד שלה הזאת.

ושניה לפני שהשיר נגמר ביקשתי שאולי לא יבער. אולי יהיו אפשריים לנו חיים.

בלי הפחדות. בלי שקרים ומלחמות יזומות.

אולי אפשר שנשים יהיו שוות ולא יהיו זקוקות למקלטים מיוחדים משלהן.

שפליטים יהיו הבעיה שלנו. כי הם כאן וזאת עובדה.

שתהייה לנו עיר מקלט במקום הזה, שלנו.

שלשמו התכנסנו דווקא כאן.

אני יודעת מה אני יכולה לעשות בשביל זה.