בעוד פחות משבוע אהיה בת 44.
תמיד חיבבתי את הספרה הזו, ארבע. יש בה משהו נכון. מעוגל וזוגי, פשוט, מתחלק בשתיים.
לא הרבה מדי ולא מעט. מדויק.
אני אדם של ציוני דרך ומשמעויות. אישה שאוהבת הגדרות, אבל שיהיו שלי, בדרכי. לא שמישהו יגיד לי.
אוהבת טקסים, שאני מייצרת.
אוהבת חגיגות. ורגעים שניתן לצרוב אותם בזמן.
חלוקת אותות ובניית אנדרטאות. מדליות של זהב.
בעוד פחות משבוע אהיה בת 44 וכמעט כל מה שהכרתי בחיים שהיו לי עד כה משתנה לי עכשיו.
עין המצלמה של הנפש מבקשת לצלם תמונת רגעים בזמן המשתנה אך איננה מצליחה להתמקד.
בשנה האחרונה השתנו הדברים. בפנים ובחוץ .
אינני יכולה לשים את השינוי במילים כאן בינתיים. אך אני יכולה להגיד שזה מרגיש כמו להוולד מחדש.
ועל אף התפיסה הרומנטית של לידה הרי כולנו יודעות שלרוב היא כואבת עד מייסרת. ארוכה ורצופת רגעים בהם אינך מבינה מה לעזאזל הביא אותך להאמין שמהמקום הלא ממש רחב שלך שם למטה את באמת יכולה להוציא אבטיח…
אך ברגע פלאי הכל מסתיים אין כאב ויש אדם שנוצר בתוכך. ייתכן שאני באמת מעט איטית בתפיסה אך למרות שחוויתי זאת ארבע פעמים בכל פעם מחדש הרגע הזה שבו הונחו עלי גורי האדם החמימים היה הפתעה גמורה. נס.
המעבר מכאב ועייפות גדולה לאין כאב וערנות מלאה היה מדהים בכל פעם.
ככה אני מרגישה בימים אלה. רגעי ייסורים ופחד. ועצב גדול. ולצידם תחושת נס. והקלה והתרגשות וציפיה לבאות.
זה מתיש. וזה אולי לא לגילי. שהרי בנות 44 אמורות כבר להתאפס על עצמן ולדעת לייצר כבר שקט. יציבות. ופלוס בחשבון הבנק.
איזו חתיכת נדל"ן בטאבו. תלוש משכורת. כמה מתכונים קבועים שמתבשלים בסבב קבוע.
תרגילים לרצפת האגן. תור קבוע לקוסמטיקאית. ממוגרפיה ועוד כמה נקודות ציון. רגעים בזמן.
את לא אמורה כבר לייצר מהפכות. לחצות קווים. לעסוק בפירוק ובהרכבה מחדש.
אבל היי, אני איטית. לייט בלומרית כזאת. וגיל 44 נראה כאילו הוא זמן בסדר להוולד מחדש.
נראה כאילו בשבילי 44 הוא ה30 החדש.
קצת קמטים, קצת צניחות והרבה נסיון.
עשיתי המון החלטות בחיי. רבות מהן נעשו מתוך אילוצים. מהסיבות שהתגלו אחר כך כסיבות הלא נכונות.
חלקן, חשובות ממש נעשו בדיעה צלולה, מתוך בחירה. הן עומדות במבחן הזמן.
ארבעת אבני החן שלי, המאורות הגדולים.
כמעט ועשיתי המון החלטות אחרות שאולי אם היה בי האומץ לעשותן היו חיי אחרים היום.
חלמתי חלומות גדולים. שדות עצומים וימים. פסגות מושלגות ואין ספור סדינים לבנים נעים ברוח אחר צהריים. חלמתי חלונות עמוקים עם נוף.
חלמתי נסיעות אל תוך הלילה עד לבוקר ומעבר לו אל יום חדש ומואר.
חלמתי יחד, שיהיה לתמיד, שלא מטילים בו ספק לעולמים. שלא פורמים כי אסור. כי מחזיקים חזק בכל הכח שיש.
חלמתי אהבה שאוהבים בה בלי גבול.
חלמתי חלומות קטנים קטנים ממש כמו גרגר של חול. חלומות של שבריר שניה בה עין פוגשת עין. או נפש נוגעת בנפש אחרת בריפרוף כאילו לא נגעה.
בקורס האין סופי הזה שנהוג לכנותו חיים כל הזמן נלמדים חומרים חדשים. החיים מזמנים התמודדויות מאתגרות עד כדי בלתי אפשריות לצד צ'ופרים שאי אפשר להאמין.
אני משתפרת, מנסה להתגבר על שלל לקויות הלמידה שלי. להשקיט את הרעש הקבוע בראש ולהפנים את החומר הנלמד.
אני לומדת לנשום עמוק. לראות רחוק.
ולא לוותר על עצמי.
בעוד שבוע אהיה בת 44.
יש דברים שמעולם לא עשיתי. חלק מהם אעשה. חלק לא.
ישנם דברים שאף פעם לא היו לי.
חלק יבואו וחלק ישארו תמיד בגדר חלום.
ישנם דברים שלא ביקשתי ובאו אלי, נכרכו סביבי כמו שיח יסמין, כמו גפן מניבה. ענבים ופריחה לבנה. להרחיב את הלב. להסתיר מהשמש המכה.
כנראה כבר לא אלבש ביקיני.
אבל אולי סופסוף אלמד לשחות.
בעוד שבוע אהיה בת 44.
וזה אומר שהסיבוב של הימים מתחיל מחדש ואפשר לספור התחלות וסופים והמשכים.