הדיסוננס בין מחשבות עמוקות על מי ומה אני? איך להמשיך מכאן? ולמה לעזאזל אני אוכלת את עצמי לדעת.. ובין החופש הגדול, החיים בסוג של מחנה קיץ כשמעבר לקיר הולך ונבנה הבית שלנו, השיעמום של הילדים שלי והלחות הבלתי נסבלת הביאו אותי למצב די קטטוני.
לעיתים חוצה מחשבה מעוררת את המוח הכבוי, בדל חיוך או עצב. לפעמים אפילו מתגבשת החלטה אמיצה.
בין טיגון שניצלים לקיצוץ קציצות ובחישת רוטב. כמה הם אוכלים…
בין הפעלה יצירתית להרצאה חינוכית אינטנסיבית (מדי) שבעיקר מעידה על הכשלים בחינוך שאני הענקתי (אתם לא יכולים להעסיק את עצמיכם? לא. אתם לא רואים שמבולגן? לא. שהחיות רעבות? לא…)
בין רגעים בהם הכל ברור לי, היעוד שלי והדרך הארוכה שעשיתי, והחיים שלי בכלל ועוד ועוד לבין תחושת בילבול על סף חידלון.
החופש הגדול הזה.
בתחילת השנה שמסתיימת ביקשתי לי "תנועה" ומיד נרשמתי לפילאטיס, חשבתי שבכך אפתור את המשאלה שלי…
אבל לא אצלי. לא לא. כפי שאמר לי איש אחד חכם לא מזמן: אל תדאגי הכל יסתדר לך, זה ברור. אבל שום דבר לא יבוא בקלות, גם את זה את יודעת…
היתה תנועה אחושילינג תנועה השנה. וכולה טובה. באמת. חלקה מטלטלת.. חלקה מפתיעה ממש.
הכרטיסיה של הפילאטיס נגמרה לפני שהפכתי מעוצבת כמובן שכסף לחדש אותה לא היה…
אז הסתפקתי באימון פנימי אינטנסיבי שברמת הגוף לפחות השיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. בסיומה של השנה אני שוקלת עשרה קילו יותר מלפני שנה…
אני מתאמנת בלא לשפוט את עצמי על כך. בלהכיל את עצמי (אולי כאן הבעיה, במקום להכיל אני מאכילה את עצמי לדעת) ולסלוח על הבטן השמנמנה (שמנה) על כל הבגדים שהפכו קטנים (אני תופרת טוניקות כותנה מהממות) ומשתדלת להביט במראה רק מזוית מסוימת. קבלה עצמית במיטבה. אוי כמה שאני טובה בלתת עיצות על אהבה עצמית לזולת…שלא תטעו, אני לגמרי מאמינה במה שאני אומרת!
אני גם מתאמנת בלא לשפוט את עצמי על המחשבות שמנקרות בראשי בעיניין הלימודים שלי. דופקות בחריצות כנקר שבונה קן. בקצב אחיד עד שאי אפשר להתעלם מהן בכלל.
אולי די כבר עם הנסיונות לשחות עם הזרם? דופק נקר המחשבות, אולי מספיק לרוץ במקצים שאין לי סיכוי להגיע בהם אל קו הסיום? אולי כדאי שמספיק ודי לי כבר לסדר לעצמי כשלונות ידועים מראש??
אולי זה הזמן להגיד לכולם שאני אצנית מופלאה, יוצאת דופן, למרחקים קצרים. אני השמנמונת יודעת לתת ספרינטים שאי אפשר להאמין, מביאה יופי של כבוד למגזר.
אבל אם מציבים אותי על המסלול למרחק ארוך תוך כלום זמן אני מאבדת. מאבדת עיניין, פוזלת לצדדים שם האוויר תמיד נראה צלול יותר. והנוף עוצר נשימה. שם הקרקס מופיע כל ערב. לולינית סגלגלה וזמרת עם קול אדיר.
אולי הגיע הזמן פשוט להיות. בלי לחפש הגדרות. להיות מי שאני.
ולדעת באמת ומעומק הבפנים שמי שאני במהות תמיד ישאר. ומי שאני בעולם עלול להשתנות. כי אני רוצה לזוז. אני התנועה.
אני רוצה לדעת קצת מזה ועוד מהדבר ההוא. אני רוצה להכיר עוד ועוד אנשים ולשמוע אותם. אני רוצה ליצור כל הזמן צבע וחיבורים. בדים ונייר וחוטים. אני רוצה שינצנץ לי ויצמח לי.
אני רוצה להיות בכל מני מקומות וכל מני דברים. לא אחד. במקביל. ואין בזה דיפלומה ואין תואר מוכר. מצטערת אבא, ממש. בחיי שניסיתי.
אני רוצה תמיד לגעת ולגעת עוד ולדבר ולשמוע. ולחבק. ולהתרגש, אף פעם לא להפסיק להתרגש ולהיות מופתעת.
אני רוצה להיות כזו, דביקה לפעמים וקיט'שית. ולהגזים .
אני רוצה לעוף. כי יש לי כנפיים ועייפתי מלנסות לאלף את עצמי רק לצעוד.
ואני חושבת שהגיע הזמן לשזור את כל זה יחד לעיסוק. ליצור לי קולאג' אמיתי מכל חלקי מה שלמדתי ומה שלימדתי את עצמי.
לאזור אומץ ולצאת לעולם לתת קול לכל אלה כמוני ששבים שוב ושוב לנקודת הזינוק בשביל לגלות שגם הפעם זה לא ילך.
ושוב הם נותרו מאחור, מפרגנים לאלה שסיימו ומקנאים בהם קנאה חומצית ומכלה. מביטים אל שרוכי נעלי הריצה החדישות ומצטערים ששוב התפתו לנסות.
אני אומרת: את זה אני לא יכולה. אפילו שמליונים הצליחו. ולא נכנעת לקולות שנוזפים, שמחמירים שהופכים אותי ללוזרית, לכזו שמוותרת בקלות שלא מוכנה להתאמץ. פשוט כי זה לא נכון. פשוט כי זה לא נכון. לא נכון.
אני לא מסוגלת.את זה אני לא יכולה. וזה לא אומר שנכשלתי. כנראה שלהיפך, ניצחתי. כי הבנתי את האמת שלי. את המגבלות שבי.
ואני בוחרת שלא להלחם. אני בוחרת להצטיין במה שאני נהדרת בו. ולאפשר לעצמי להצליח.
ואני מבקשת לעצמי שבכל פעם שהאינסטינק מורה לי לדחוף במרפק את מי מילדי בתנועה כזו שמעיפה אותו ישר לזרם, שישחה כמו כולם כדי שלא יכאב לו, כדי שלא יהיה שונה. יבוא הקול הזה החכם שיודע היום, שלקח לו שנים להבין ויזכיר לי שבמקום במרפק צריך לחבק אותו עם כל היד ולנחם ולעודד אותו ללמוד מה הוא כן.
הנה סינדי לאופר שרה אותי