הייתי באמצע פגישה.
דנו בה על מינונים של ריטלין וקונצרטה ומה עדיף.
כך וכך שיחות שלא נענו ולבסוף הודעה: דברי איתי, עכשיו.
בפולניה הודעה כזו, כשקדמו לה כך וכך שיחות תכופות בטון עולה ויורד משמעותה אחת: מוות. אסון. טרגדיה.
כמובן שחייגתי. עכשיו. מיד.
בלי נשימה נמסרה ההודעה הבאה: עשר בלוגריות. מסיבת השקה. מיונים. מלכת המדבר. שתיים נוסעות. את ברשימה. טופ סיקרט!!
אה… טוב… בסדר… אין אסון. קצב הלב לוקח את הזמן.
כמובן שאני יודעת מה זה "מלכת המדבר".
מי מאיתנו הנשים הבשלות, לא קראה בשקיקה כתבה כזו או אחרת על מסעות האתגר על טהרת הנשיות.
על החברות האמיצה שנוצרת. על עוצמתם של הנופים שגלגלי הג'יפ כובשים.
על הפסגות שנכבשות בנפש פנימה.
מי מאיתנו לא הרשתה לעצמה לפנטז על אבק בשערותיה המתנפנפות מבעד לחלון הפתוח (יש חלונות?)
אני זוכרת לפני כעשור שוחחתי עם שרית וינו-אלעד שהייתה באחד מאותם מסעות בראשיתם ועיניה ברקו כאבנים נוצצות כשדיברה על כך. גופה כאילו נמתח והתרומם, וחיוך של נחת רוח נמרח על פניה החמודים.
מיד חצתה את מוחי מחשבה כחץ שלוח: לא מותק, זה לא בשבילך….
למה? כי מה את נסיכה שתהיי פתאום למלכה ועוד במדבר?
ימי הצופים הנהדרים, המרגשים. הימים המעצימים. התחושה המשכרת הזו שאת חלק ממשהו שלא היה קיים אם לא היית חלק ממנו. הימים הארוכים בשמש. כולנו יחד למען מטרה אחת. חזקים אוהבים. צוחקים.
ימי המקלחות ביער. שמפו פינוק. לילות הכוכבים. כל זה מאחורי.
תם ונשלם.
אין בי את השלווה. העומק. הסבלנות הנדרשת ממלכה. ועוד במדבר.
הלוואי והייתה בי היכולת לא לפחד. מגבעות. מלנהוג בג'יפ עם מהלכים. מגבהים מנחשים.
הלוואי והייתי קצת אני הנוצצת כמו אז על המגרש בצופים.
הלוואי והייתי כובשת, לבבות ופסגות. של הרים. של הנפש.
הלוואי והייתי יכולה. אבל לא.
אני לא מלכת הלבבות. ובטח שלא במדבר.
ביום רביעי בערב.
לבושה מיטב מחלצותי.
אחרי שהבטתי לסכנה ולמוות בעיניים, נאלצת לפלס דרך הפגנה צנועה ועצובה שנערכה בכניסה לערב ההשקה של "מלכת המדבר"
מצאתי את עצמי עטופה, מוקפת בנשים.
מכל הסוגים, בשלל גילאים. וכולן שמחות. יחד.
צווחות שמחה וחיבוקים.
לעיסה נמרצת מלווה בצחוקים שרק זיכרונות מפעם יודעים להפיק.
אולם מלא מפה לפה.
ובכל פינה נשאלה השאלה: איזו מלכה את??
אני? לא מלכה, פשוט נקלעתי לכאן.
אני שמנמנה עד שמנה מתונה. נטולת כושר בעליל ועוד קצת.
אני נשרפת עוד לפני שהשמש עולה.
אני גם ברכב אוטומטי פוחדת לעשות זינוק בעליה…
אני מלכת המחר, העוד מעט. מלכת העוגות הבחושות.
אבל משהו בשאלה שחזרה על עצמה. בסרטון על ציפי לבני. וברגע חשיפת היעד נגע בי.
העיר את המלכה הרדומה שבי.
ושורה משיר החלה להתנגן לי בראש:
"IM EVREY WOMAN, SHE IS ALL IN ME "
כן. בטח. רוצה. משתוקקת. כן כן. חייבת.
רוצה להיות פריסיליה מלכת המדבר. כל כך הרבה צעיפים בוהקים יש לי.
שיתנפנפו ברוח, שישמחו את הזולת. שיעודדו ברגעי משבר.
בפירנאים. בגוואטמלה.
אני מסוגלת.
בטח.
עם שרביט של קסם ביד. וביד השניה, ביד השניה, העולם.
רוצה להיות אחת מהשתיים שנוסעות. יש בי כוחות. לגעת להיות.
לכבוש פסגות.
קחו אותי. היי הנה אני כאן!!!
