הטיול הגדול שלי, זה של אחרי צבא, היה לדרום אמריקה. חזרתי ממנו שבורה. נחתתי הישר אל פרידה מהחבר עוד מימי התיכון. 5 שנים היינו יחד והוא לא יכול היה לשאת את זה שטסתי לו, אבל חיכה שאחזור כדי להנחית את המכה.
הייתי אבודה ללא שביב של תקווה. חיילת משוחררת עזובה ומתוחה לנוכח השינוי והחזרה לארץ המורכבת שלנו, אל בית אמי, אחרי חופש נטול דאגות.
ללא מסגרת ועם דכאון פניתי למה שנקרא אז הלשכה להכוונת חיילים משוחררים. הצגתי תיק עבודות והתקבלתי לקורס הכשרה בעיצוב גרפי ואנימציה למובטלים במכללה תל-אביבית.
שם התחלתי לעשן. מה שלא קרה בזמן הצבא, תקפה לא קלה בפני עצמה.
שנוררתי סיגריות ממישהו מהכיתה. בן 26 ונשוי. הוא היה מתרגל יוגה וכל פעם שהתכופף בגמישות לשרוך את נעליו חשתי התרגשות בלתי מוסברת. גם כשהבטנו זה בזו.
"איך אפשר? הוא נשוי." חשבתי לעצמי כשישבתי בסלון ביתו אחרי יום לימודים, איתנו חבר נוסף לכיתה בן 42.
עישנו. לא סיגריות. הייתי מאוהבת בו עד כלות אך הוא היה נשוי, מה שהפריע לי יותר מלו ובשורה התחתונה, היתה זו אהבה שלא הגיעה למימוש.
הקורס נגמר ושמרתי על קשר עם בן ה-42. מצאתי את עצמי מתנחמת בזרועותיו. שנים שהוא חי עם מישהי. "הם לא נשואים." חשבתי בהקלה.
לא היו להם ילדים. בדיקות הפוריות הצביעו על הבעיה אצלו. היה לו מוח גאוני וכשרון באיור ונגינה. מצאתי בו סוג של מורה דרך.
הוא חיבר לי קטע על פסנתר, אפילו שנהג לנגן על גיטרה. ודאי גם עישן לפני האילתור. הקליט וצרב על דיסק שנתן לי. מרגש.
דרכינו נפרדו עם משבר שחוויתי והסתבר, בדיעבד, שנפרד גם מבת הזוג. שנאתי את עצמי על כך.
היום שנינו אנשים נשואים. יש לו ילדים אני יודעת, הודות לטיפולים. שנאתי אותו. מה בין אדם בן 42 לילדה בת 23.
מעניין מה הוא חושב היום בגיל 60 עם בנות טינאייג'ריות שהוא מגדל, על מה שהיה שם. אני סלחתי. גיל 40 ולגמרי ילדה, גברים הם עוד יותר ילדים בגיל הזה, ובכלל.
מה שבטוח, הרפתקאות כאלה – הכתיבה יפה להם, אבל החיים שלי היום יפים פי אלף.
