במשך 17 שנים, מגיל 17.5, עבדתי במשרד עורכי דין שייצג חברות ביטוח, בגין תביעות אובדן כושר עבודה, נכות מתאונה, תביעות בריאות, מחלות קשות ואף תביעות סיעוד. המשרד הפך לביתי אף למשפחתי השניה. רוב שעות היום, במשך שנים רבות, העברתי במשרד. הבוס הפך לאבא השני שלי ויתר העובדים הפכו לאחים וחברים.
עם השנים, לאחר שסיימתי לימודים והתמחות המשכתי לעבוד במשרד אולם הפעם בתור עורכת דין! אהבתי, הערצתי, נשמתי, סגדתי לתחום שבו עסקתי. במשך המון זמן, הרגשתי כח, עוצמה ובקיאות. הרגשתי דיווה בבתי משפט בתור עורכת דין של חברות הביטוח. כולם שנאו את הצד שלנו ואני אהבתי את ההרגשה הזאת! כן כן! גם אהבתי שהכרתי והכירו אותי כל המי ומי בתחום עצמו. הרגשתי כמו השחקנית מירל סטריפ בסרט "השטן לובשת פראדה"! שנואה אבל מוערצת!
והנה מדיון לדיון ומישיבת גישור אחת לישיבת גישור אחרת, אני נתקלת בצד השני, כלומר התובעים, אנשים רגילים, שלפעמים מתוך ייאוש, זעם וחוסר אונים פולטים כל מיני אמירות כלפיי באופן אישי. "אני מאחל לך שיום מן הימים תהיה במקום של סבי, שלא תמצאי עזרה כלכלית או נפשית ושחברת הביטוח תתעלל בך". בתיק אחר, "אנא ממך, תעלי את הסכום, אני חולה סופני, אני רוצה לדאוג לבנות לבניי בתים לפני שאלך מהעולם. אנחנו בכפר צריכים לדאוג לבנינו". בתיק נוסף, "את לא מתביישת, אין לך מצפון, אבי נמצא במצב קשה ואת טוענת שהוא מסוגל לעבוד בכל עבודה".
אף על פי שהרגשתי כח, עוצמה והמון חוזקה, ברגע שחזרתי הביתה והורדתי את החליפה, חזרתי להיות אני, רנין, האמא, הרעייה והאדם שהדהד לו בראש כל פליטות הפה שנאמרו היום, אתמול או לפני חודשים. חיבקתי את ילדיי, דאגתי, דמעתי, השתתקתי, ישנתי וחלמתי. היום שהיה.
לאחר המון הרהורים, התלבטויות והתחבטויות עם עצמי, שכן קשה לי לעזוב את משפחתי, בכל זאת מדובר ב- 17 שנים! קשה לי לעזוב את המקום שגדלתי בו ואף היה לי בית ספר הן בפן המקצועי והן בפן האישי. בנוסף, קשה לעזוב בטחון כלכלי ואף לצאת לשוק הגדול והעצום ללא לקוח אחד ביד! לא הכרתי או התחברתי להרבה אנשים בחיי, אלא רק לאנשים בתחום הביטוח, לא בניתי תוכנית עסקית ואף לא חלמתי לפתוח עסק לבד. למרות כל הפחדים שעלו, הרגשות המעורבבות שצפו, הרגשתי שאולי אפשר להרגיש דיווה גם כשאני מייצגת ונלחמת למען אזרח הקטן והקללה תהפוך לברכה.
צילום: אלבום אישי.
עשיתי זאת! יצאתי לעצמאות, עברתי לצד השני, פתחתי משרד משלי ואף צברתי לקוחות. הכנסה יותר גבוה, הרבה זמן איכות עם המשפחה ואף יותר טיולים. לא אשקר שהיו רגעים, במיוחד בשנה הראשונה, שרציתי לשוב ולהיות שכירה, המון חרדות ופחדים, המון מכשולים בדרך אבל תודות לנחישות שלי, למשפחתי וללקוחותיי, היום אני שנתיים וחצי עצמאית, עדיין מרגישה דיווה בבית המשפט, בוועדות רפואיות ובחיים. הכי חשוב הפכתי לחברה, משענת, אוזן קשבת ואף מוערכת בפניי לקוחותיי. הרחבתי את מעגל החברים בחיי והקללות הפכו למילות תודה והערכה. האם זה לא גורם לי לקום כל בוקר עם מוטיבציה וחיוך? ועוד איך!
צילום: אלבום אישי