לכל מי שפספס את הטרנד החזק לאחרונה בתקשורת: האדרת עברייני מין בתארים שאמורים לרכך את הפשעים הנוראיים שהם מבצעים.
אני לרגע לא שוללת את העובדה שעברייני מין קיימים במגוון של תארים: שחקני תיאטרון, אישי תקשורת, אישי ציבור, אנשי צבא ובצער וכאב מציינת שיש לנו דוגמאות לכל אלו ממש מארצנו שלנו, אבל למה אנחנו צריכים לזכור שהם טובים במשהו מסוים, כדי לרכך את העובדה שהם פשעו באחד הפשעים הכי נוראיים שיש?
זה פוגש אותנו ב"בני טובים" שביצעו פשעי מין בקפריסין, בהצהרות על העובדה שאותם "בני טובים" הולכים להתגייס ליחידות המובחרות בצה"ל, בקצינים שהפכו ברגע למפלצות אונסות, באנשי משטרה בכירים שהטייטל שלהם חייב להופיע לפני הפשע שהם ביצעו, באנשי תרבות שהגאונות הספרותית או התיאטרלית שלהם אמורה לכסות על העובדה שהם פשעו, ובכלל, בכל מקום שבו אדם בעל תואר מסוים מבצע פשעי מין, התואר מופיע לפני הפשע עצמו.
בעידן שבו התקשורת מחפשת רק את הרכילותי והצהוב, כך גם נראות הכותרות, כמו מתוך צהובון זול שמחלקים בסופר. והתוצאה: חברה שמפתחת אדישות לפשעי מין, מסר שפשעי מין זה עוד סטוץ, ולא פשע פלילי, רצח הנפש ממש, ואדישות נוראית שגורמת גם למערכת המשפט עצמה להקל בעונשם של העבריינים (אם בכלל קבעו להם כזה) ולהפקיר את הקורבנות. זה נשמע לכם מופרך אני יודעת, אבל בעצם מדובר בכדור שלג נוראי שהולך ומתעצם.
על פי פרסום ב-Ynet נאשם אדם בשם פנטה טרפה באונס צעירה אשר צעדה בחוף הסלע בבת-ים ובתקיפת שתי נשים נוספות. למעשה, בית המשפט ציין כי מדובר ב"אלימות מינית ופיזית חסרת רסן, כלפי נשים אקראיות". אלא שבתקשורת בחרו לפתוח את הכתבה על טרפה בעובדה שהוא מצטיין הנשיא ריבלין משנת 2017, לוחם וקצין.
ויש וויכוח בנושא, חלק (מועט) חושב שמדובר בצורך להעצים את העובדה שהפשע חמור יותר כשזה מגיע מאדם שיש לו תארים ויכולות מסוימות. לא אצלנו, אצלנו זה יוצר את האפקט ההפוך. החברה מתחילה לרחם על הפושע, לזקוף לזכותו את התארים והיכולות שלו.
כל הטרנד הזה יוצר רצף של מתבכיינים: הארווי ויינשטיין כעס על העובדה שכל עבודתו נשכחה ברגע שהתגלה שהוא בעצם עבריין מין, ניסו שחם שרץ לתקשורת לפני שנים כבר כשהתלונות נגדו רק נחשפו כדי להציג את הצד שלו כבכיר במשטרה, שחקני תיאטרון שמיהרו לדבר על הכישרון שלהם לעומת הפשע שהם ביצעו ועוד אינספור דוגמאות כואבות.
אבל זה לא באמת משנה, אונס ותקיפה מינית הוא פשע חמור לכשעצמו וכן, ברגע שאדם הופך להיות עבריין מין, אין באמת סיבה לציין שהוא מצטיין נשיא, או קצין בכיר. הוא עבריין מין, אנס, רוצח נפשות ולא זכור לי שעל רוצחים מדברים בתארים שהם מתהדרים בהם, כי מבחינת העולם, רצח הוא הפשע הכי גדול והכי נורא, העובדה שאתם מחליט להיות אלוהים ולקחת חיים של אדם אחר.
ומה לגבי אנסים? גם כאן מדובר ברצח, הנפש.
גם כאן, אנסים מחליטים שהם אלוהים ולוקחים את נפשם של הקורבנות ומותירים אותם מתהלכים בנפש שבורה בתוך גוף חי ונושם, כלואים בתוך אימה של פחדים קשים, טיפולים פסיכולוגיים ואף פסיכיאטריים, התדרדרות לזנות, לסמים, ובמקרים הכי קשים, מוות כתוצאה מהתאבדות או התמכרות כדי לברוח מהמציאות הקשה שאותו פוגע, אותו רוצח נפשות החליט להפיל על הקורבן, בעוד הוא ממשיך בחייו.
אפשר להחלים מפגיעה מינית, אבל צריך לשם כך המון כוח, המון מזל, המון עבודה קשה, אנשים טובים באמצע הדרך ובראשונה: חברה שתומכת, מסייעת, מערכת משפט שמחזקת נפגעים ולא מטפחת פושעים.
אין מקום לתארים וטייטלים שמתארים את התכונות הטובות של הפושע, תדברו על הפשע, לא על חייו של הפושע, הביוגרפיה האישית שלו לא מעניינת באמת, אלא רק העובדה שאולי, יום אחד, יקומו כאן שופטים אמיצים שידאגו לענישה ראויה ומחמירה עם עברייני מין.
התקשורת האמיתית של פעם שמטרתה ותורתה היו רק לדווח על חדשות באופן נקי ונטול אינטרסים נעדרת. במקומה, אנחנו מקבלים צהובון שמאדיר פשעי מין.
תרבות האונס היא לא באמת תרבות, תפנימו כבר.
