לכל אחת יש את הקווים האדומים שלה. עד לפני כמה שנים אם הרגשתי לא בנוח עם עצמי, עיין ערך- שמנתי ושנאתי את עצמי על זה, פשוט פצחתי בדיאטת כאסח כזו או אחרת. דיאטת הלחם, דיאטת הכרוב, ירקות ירוקים, לאכול רק שעה אחת ביום- כל ניסוי אפשרי בבעלי חיים היה חלק מאורח החיים שלי, כל עוד זה לא כלל ספורט. זה היה הקו האדום שלי.
לפני כמעט שש שנים או אם לדייק ולומר ב- 11.3.2010 חציתי קו אדום, אבל כזה מסוג אחר, קו המסמל את משקל הגוף שלי, הגעתי למשקל שלא היה מבייש פילה בהריון. במילים פשוטות הייתי ענקית , כבדה ובעיקר הרגשתי לא טוב. לאף אחד סביבי לא היה ממש אומץ להגיד לי ש״הגזמתי״, שזה נראה רע ובעיקר שזה לא בריא, חוץ מלשרה, התזונאית שהומלץ לי בחום ע״י הרופאה שלי לפגוש בדחיפות.
שרה עימתה אותי עם המשקל שלי ואמרה לי בצורה מאוד ברורה את האמת: ״יכול להיות שאמא שלך אומרת לך שלא משנה כמה את שוקלת את עדיין יפה, אבל אני אומרת לך שאת שמנה!״. שרה הכינה לי תפריט שמתאים לארנבות בשואה ולי היה מאוד קשה להתמודד עם הגזרה ולכן ניסיתי להתחמק ולהגיד שאני בדיוק טסה לחו״ל וזה לא זמן מתאים. שרה חטפה לי את התפריט מהיד, קרעה אותו לחתיכות ואמרה לי: ״אם את רוצה להישאר לא בריאה ושמנה- צאי מפה! זה לא המקום. אם את רוצה לעשות שינוי ולקבל את החיים שלך במתנה- אני איתך עד הסוף!״.
חזרתי מחו״ל 3.5 ק״ג פחות. אחרי פחות מחודשיים כבר הורדתי 6 ק״ג, כל פגישה עם שרה הייתה פגישה עם השדים שלי. עם האישה שפחדתי לחשוף. עם המטען העודף שפחדתי להסיר כי אולי יראו מי אני באמת, לא רק המצחיקה עם הפה הגדול שמתלבשת מוזר… אבל אז זה נעצר. המשקל הפסיק לרדת.
שרה אמרה שאין בריירה. צריך להתחיל לעשות ספורט. ואני? כמעט התעלפתי. לא הבנתי איך זה יכול לקרות. איך אני אמורה לעשות את זה?! אבל התחלתי. ממש כמו תינוקת, בהתחלה בהליכה איטית בים ואחר כך בהליכה מהירה ובהמשך בריצה קצרה שהלכה והתארכה וכבר 5 שנים שאני רצה 3 פעמים בשבוע כ- 4 ק״מ.
במהלך פחות משנה השלתי 23 ק״ג ממשקל גופי וניצחתי את ״הילדה השמנה״ שהסתתרתי מאחוריה כל חיי. שלא יהיו טעויות זה מאוד נחמד להיות שמנה, את לא צריכה לעמוד בציפיות חברתיות, סטנדרט היופי הוא תמיד ממך והלאה- את חכמה ושנונה ומגניבה ומצחיקה וכיפית וזהו, שם זה נגמר.
הילדה השמנה שבי מאוד אוהבת אותי, עד כדי כך שיש תקופות שהיא באה לבקר ולא עוזבת עד שאני נותנת לה את מה שהיא רוצה- לנשנש, לתקוע, להרביץ ועוד כל מיני מילים שיתארו את מה שהיא ואני עושות ביחד. תמיד נורא כיף איתה היא חסרת רסן ומעצורים ומבחינתה הכל מותר, אין לה קווים אדומים… וזה תמיד מאוד מושך אותי.
בשנתיים האחרונות השמנמונת החמודה הגיעה לביקורים קצרים, היא כזו מקסימה ומנומסת, היא אף פעם לא באה בידיים ריקות, פעם עוגה ופעם מאפים ופעם לחם מושלם. ומי אני שאגיד לה ״לא״? במיוחד אחרי כל כך הרבה זמן שהיא לא הייתה פה, התגעגעתי!
אז נתתי לה להכנס לי לחיים שוב. נכון לא כמו פעם, אבל נתתי לה מקום ומהר מאוד מחברות טובות הפכנו לאויבות. עליתי במשקל, רצתי פחות, אכלתי יותר ובעיקר התבאסתי עליה ועליי. מה לעשות בסוף אנחנו ״אחת״.
מאז שהיא חזרה, הצטרף אלינו עוד חבר, רון. אני התאהבתי בו והוא התאהב בנו, בי ובילדה השמנה. גם רון אוהב לאכול ולשתות ולבשל ולאפות והוא בעיקר אוהב אותי, ככה, כמו שאני. הגוף שלי מושלם בעיניו. אבל אני, אני לא אוהבת את עצמי ככה. ובעיקר מאוכזבת מעצמי כי איבדתי שליטה…
ואז הגיעה הזדמנות- לרוץ 10 ק״מ עם עוד 99 נשים כחלק מנבחרת הנשים של adidas, לקחת החלטה, להעיז לעשות שינוי. הילדה השמנה שמעה את ההצעה וצחקה בקול רם. את בחיים לא תצליחי היא אמרה לי. לרוץ בקבוצה, בלילה, בימים קבועים, אימוני חובה ועוד 10 ק״מ? ממש! במקום להעלב החלטתי שאני כן אצליח וגם אם לא, לפחות אני אנסה. ויותר מזה, הפעם הילדה השמנה תבוא לרוץ איתי.
קווים אדומים כנראה שיש רק בין יבשות כי השבוע פרצתי את הגבולות שלי ורצתי 10.4 ק״מ. לקו הסיום הגעתי לבד, הילדה השמנה נשארה מאחור. היא עוד תגיע לבקר, אני יודעת. וכשהיא תבוא אני אספר לה שניצחתי…
