זה פגש אותי לראשונה בשנ"צ מאוחר של יום חמישי, זה שהיה אמור לבשר על בואו של הסופ"ש. אני ופיג'מת הלבבות שלי שכבנו במיטה. בלי הרבה מחויבות. אבל אני חייבת להודות שהיחסים נגמרו הרבה יותר מוקדם ממה שחשבתי. ולא סתם נגמרו אלא בקול תרועה גדול ודרמטי של אזעקה. הולך להיות פה סופ"ש מעניין חשבתי לעצמי בתום לב.
רצנו לחניון ליד הבית, אני ורותם הבת, שהיא גם רותם השכנה, ועוד שכנה שבעיקר הפריעה לרותם הבת לרוץ והתפללה בקול רם, תוך כדי שהיא רועדת ואומרת שהיא לא מפחדת מכלום כי יש לה תהילים. מסביבי כולם התקשרו למישהו שאוהב אותם או שהם אוהבים והודיעו שהם בחיים. אני לא התקשרתי. לא הייתה לי קליטה והאמת שגם עוד לא ממש קלטתי. זה עוד היה השלב המחייך. המרגש. לא ממש פוליטקלי קורקט לומר, אבל היה גם קצת כיף. משהו סוף כל סוף קורה. טלפונים. הודעות. אפילו שיחת סקייפ מנפאל קיבלתי. חברים מחו"ל שאכפת להם הביעו חשש לקיומי. וכמובן כמו פולנייה טובה, התמקדתי ורשמתי גם את כל אלו שלא ממש היה להם אכפת…
ואז, כמתבקש, התחילו השאלות הקיומיות. לנסוע לאמא? להישאר בת"א? ואיפה כולם? ומה יהיה בלילה? אני עושה סבב טלפונים ומחליטה להישאר בעיר. לא ממש קוסמת לי פתח תקוה, "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה, תהיה טלוויזיה", או שהעיר, תהיה עיר. אני מתחילה לבשל. מוס חצילים בטחינה. חצילים מטוגנים. חצילים בתנור (בת"א, טוסטר אובן שווה ערך לתנור) אורז. פסטה, חריימה. וואו, המלחמה מוציאה ממני "מאמא".
כשחוג כלכלת בית נגמר, אני לא נשארת חסרת מעש ואורזת תיק. קטן כזה. תיק-קרב. למקרה חירום. ליד הדלת. אם אצטרך לברוח באישון לילה. כסף מזומן. גלולות לשלושה חודשים קדימה. תרופות. בגדים נוחים. בגדים יפים. משקפי שמש. מטען לפלאפון. לפ-טופ. ספר תהילים. בושם. מפתח לבית של אמא. מפתח לבית של סבתא. מפתח לבית שלי. מזל שאבא שלי גר בחו"ל, אחרת גם לבית שלו הייתי לוקחת מפתח. אני ממש בוייב קליל. לא כבד. אם מתעלמים מהתיק שהפך להיות ממש כבד.
אני עוד לא עייפה. המלחמה הזו הכניסה בי מרץ. (לא מרצ).לא מצליחה לישון. חמישי בלילה. כבר כמעט בוקר. עוד רגע ויום שישי פה. אני מחפשת את פרשת השבוע. "תולדות". כמה צפוי. הפרשה מספרת על לידתם של יעקב ועשיו, שני אחים, תאומים, לא זהים, על השונות והמלחמה ביניהם. "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ (רבקה), שְׁנֵי גֹויִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" בראשית כה.
שישי בבוקר. בעצם צהריים כבר. אני מתעוררת. בבית שלי חדשות. אף פעם אין פה חדשות. אני נגד. אבל אין בריירה. בשבילי, המלחמה הזו היא דבר חדש. יום יפה בחוץ, לא יום למלחמות, אבל אין לי חשק לצאת החוצה. מה אם תהיה אזעקה. אני נשארת עם הפיג'מה, מחליטה להיות פטריוטית ונכנעת לטובת ארוחת בוקר ישראלית. בדיוק אז היא מופיעה, תופסת אותי עם גבינה מרוחה על הפרצוף ושוב, מכנסיים ורודים עם לבבות. שיט. השכנים שלי יחשבו שאני לא מחליפה בגדים. פעם הבאה אני אדפוק הופעה עם פיג'מה של הלו קיטי, השכנים יפלו במדרגות…
הפעם, יש לי תיק. אני תופסת אותו ורצה לחדר מדרגות. אני, הלוק החושני שלי, רותם הבת, השכנה המתפללת, החברה של השכן ממול, החברה שלה שהגיעה משדרות והשכן הערבי ששותק בתחתון אדום, לא ברור אם בגלל התחתון או בגלל שהוא לא רוצה שנשמע את המבטא. כשכולם מתחילים לקבל טלפונים אני קולטת ששכחתי את הפלאפון, קרי, אחד מאברי גופי, בבית. אני. זה רק החמאס שיכול לגרום לי לשכוח את ה- IPHONE שלי בבית. בהחלט תמונה סוריאליסטית. נשמע כמו בדיחה, ערבי בתחתון אדום, רוני בלי הפלאפון, רותם הבת ושכנה דתייה, נפגשים בחדר מדרגות…
אני שוטפת את הבית. מתקלחת ומדליקה נרות שישי. רוצה שכל בנות ישראל ידליקו נרות, אבל אני מוותרת על המחשבה לבשר את זה בסטטוס. ביממה האחרונה הפייסבוק שלי הפך להיות המקום השני הכי "חם" במזרח התיכון. אין מחשבה, דעה או הלצה שנשמרת לעצמה. כולם יורים לכל עבר במרחב הוירטואלי, הלא מוגן. ובכל זאת, הדלקת הנרות זהו רגע אינטימי שלי עם בורא עולם. אני מתפללת על עם ישראל, לשלומנו ולשלמותנו. צמד המילים "שבת שלום" מקבלות משמעות חדשה.
בלילה בא אליי חבר ופתאום הכל מרגיש רגיל. אוכלים. שותים. צוחקים. רואים סרט. אבל בסוף, כשנפרדים, מאחלים "לילה שקט". אני נכנסת למיטה ומבינה כמה בועתית אני. עד שזה מגיע אליי, אני בכלל לא ערה לזה שיש אנשים, במרחק שעה נסיעה ממני, שהשקט של כל יום ולילה שלהם מוטלים בספק כבר שנים…
ובניגוד אליהם, עוד לילה שקט עובר על כוחותנו, בתל-אביב. אני קמה ומגלה שמיום חמישי אחרי הצהריים לא יצאתי מהבית. אני במלחמה. בעוצר. בהסגר. משהו באנרגיה שונה. אני לבד בבית. משעמם לי. אני לא מוצאת את עצמי. אני משתגעת. מהחדשות למקרר ומהמקרר לספה. מהספה לטלוויזיה. אני עושה מרתון עם סדרה ב VOD. ואז שוב- אזעקה. זה נהיה השיא של היום שלי, לפחות נפגוש קצת אנשים…
בחדר מדרגות, השכנה הדתייה, שלדעתי מתחזקת מאזעקה לאזעקה, שואלת אותי ואת רותם הבת אם קיבלנו SMS מהחמאס כי היא שמעה שהם שולחים הודעות ליהודים שהם רוצים להרוג אותם. אני ורותם מחייכות אחת לשנייה. צחוקים בחדר מדרגות.
אני שוב חוזרת הביתה. מבצרי היקר. יש ירידה משמעותית בהתעניינות בשלומי. כמה מהר אנחנו מתרגלים. ושוב אוכל. חדשות. VOD. קצת טלפונים. מה קרה. מה קורה. כלום לא קורה. "כלום לא עצוב. הכל כרגיל. כלום לא קורה פה. הכל שקט". אני קרובה להשתגע מהשקט. משהו חייב לקרות. אני נזהרת בלשוני.
בלילה אני יוצאת. לדפוק ת'ראש עם איזה דאבל קולה זירו. להשתחרר קצת. לנשום אוויר. כשאני חוזרת הביתה התיק-קרב מחכה לי ליד הדלת. מזכיר לי שזו הייתה רק הפוגה. אני נזכרת בסרט שכל כך אהבתי שהייתי קטנה: "בלוז לחופש הגדול". נזכרת במשפט כל כך רלוונטי: "לפציפיסט אין גבול שמאחוריו עומד אויב, מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים כמוני וכמוך".
אני בת 30 ואין לי דעה פוליטית. גדלתי בבית שנחשב לשמאלני. ההורים שלי הצביעו מערך, אבל סבא אפרים ז"ל היה צועק שצריך לשרוף את הערבים. בגיל 14 בכיתי בכיכר על רבין וכתבתי טקסטים פוליטיים על השלום. בגיל 15 לבשתי חולצות גזורות של "מרצ". הייתי מאוהבת בבנים מ"השומר הצעיר". וחשבתי שאני ואתה נשנה את העולם.
אני בת 30 ואין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. גם אם אני מאוהבת בברלין וגם אם יש לי אבא שגר בקנדה. טבחו במשפחה שלי בשל יהדותם. בשל התפזרותם ברחבי אירופה. עם ישראל צריך בית. מדינת ישראל היא הבית שלי. בגוף כואב. בלב רעב כאן הוא ביתי. ובשום מקום אחר לא נלחמים בשבילי כמו פה. זה לא עניין של פוליטיקה. זה פשוט עניין של בטחון. פה, אני יודעת בלב שלם, שיעשו הכל בשבילי.
בוקר יום ראשון. אני רגילה לקום לריצה. אני תוהה אם זה בטוח לצאת לרוץ. או אולי משתמשת במלחמה כתירוץ. השיגורים שוברים לי את השגרה. עוד אזעקה. הפעם אני כבר רצה עם תהילים לחדר מדרגות. נכנסנו לעזה. רותם הבן, החבר הכי הכי שלי גוייס עם כוחות המילואים. ברדיו יש שירים יפים. ג'ון לנון מבקש שנדמיין שכל האנשים חיים את החיים בשלום. אבל הוא מת ואנחנו במלחמה.
