והנה היא מגיעה. השנה החדשה. מהי בדיוק אומרת לי, אני לא יודעת, אבל היא כאן וכולנו מתייחסים אליה באיזשהו אופן. קונים בגדים, מתנות, מוצרי מזון, אפילו לאחרים, שאין להם, למרות שאנחנו לא ממש מכירים אותם, לנו יש (תודה לאל), מבשלים, פותחים שולחן, מזמינים אנשים לבוא, לבית שלנו, ללב שלנו, מברכים אותם בטוב, מתלבשים לכבודם יפה, אפילו בעיניי עצמנו אנחנו יפים יותר. טובים יותר. אני אעז ואומר טהורים יותר.
היה לי חודש קשה. האמת, שאלול התעלל בי. אלול תעלול. את כל הניסים והנפלאות הוא זימן לי ולא ביקשתי, אבל זה כבר כמה שנים שהוא עושה את זה נאמנה ולא רק לי, לכל מי ששם לב אליו, אל עצמו, אל המעשים, אל התוצאות, אל המידות, אל היצר, אל האל…
היו ימים שהיה נדמה לי, שממש משעמם לו שם למעלה, אז הוא אומר לעצמו: "איפה רוני?! בואו נריץ קצת צחוקים, נשים לה רגל, נראה איך היא תגיב" וכך קרה שהבחור שייחלתי לו וויתר עליי, למרות שחציתי כל גבול גיאוגרפי או ערכי כדי שזה לא ייקרה, סבתא שלי, היקרה לי מכל, חשה שבגדתי באמון שלה, החבר הכי טוב שלי נאלץ לארח בביתו זר בגללי (והתפלל כל הלילה שהזר ידקור אותו כדי שאני ארגיש אשמה), ירקתי אש (מסתבר שקיים בי סוג של דרקון) על בחור שיקר לליבי ואמנם הגיע לו, אבל האם כבר ציינתי שזה היה יום ההולדת שלו?! ואם זה נשמע עדין אז זה הולך ומקצין…באורח די מפתיע, בחור שניסיתי לעזור לו כשהיה שיכור, האשים אותי בזה שכמעט נאנס ע"י גבר ודאג להכפיש את שמי ברבים מבלי ידיעתי. ולא נותר לי אלא לצפות, לייחל ולהתפלל שאלול ייגמר…
ואז, למרות שהוא לא פה אתנו, אני שומעת את רבי נחמן הגאון אומר לי ולנו: "עיקר התשובה- ישמע בזיונו ידום וישתוק". נשמה, הוא למעלה, צאי מהסרט, לא משעמם לו, את רק חושבת שהוא מריץ עלייך עכשיו צחוקים (ואת בוכה), כאפה ועוד כאפה, מכה ועוד מכה, נפילה ועוד נפילה, איפה החנון ואיפה הרחום?! לאן כולם נעלמים שצריכים אותם?! אבל רגע. תעצרי. תשתקי. תקראי בין השורות חבקי בשתי ידיים את ההזדמנויות לראות איך תעמדי בזה, כמו פעם שהיינו קטנים ושיחקנו "אחת, שתיים שלוש- דג מלוח" ומי שזז- נפסל. אל תזוזי, אל תתלונני, אל תקטרי, אל תצעקי, אל תתעצבני, אל תמררי, למרות שהדג מאוד מאוד מלוח… תשתקי. תתחזקי. תתגברי. תלמדי. תצמחי. תגדלי. תכאבי. תפנימי. תתבונני.
וואלה. גם צוחק עליי וגם מצפה שאני אהיה סופר-וומן. מה אני, אלוהים?!
והנה. הוא נגמר. כמעט. (חודש אלול). ואני, כמעט עוד רגע מתחילה מחדש. אף על פי ולמרות הכל. וגם אם לא הצלחתי לשתוק ובכיתי וצרחתי והתעצבנתי ונפגעתי. גם למדתי. מכל הביזיונות. מכל התהומות. מכל החטאים. מכל הניסיונות. הבחור שוויתר עליי גרם לי להבין שהבא בתור יהיה אחד שמתעקש עליי. סבתא שלי, מחלה ברגע ולימדה אותי מה זו אהבת אמת ויכולת לסלוח ולשכוח. את החבר הכי טוב שלי, שלא נדקר ברוך השם, לקחתי לארוחת פיצוי, היה טעים ובעיקר גירש את תחושת ה"לא נעים". זה שירקתי עליו אש, לא נשרף. דווקא נראה לי שהוא שמח. אם לפני זה הוא הרגיש אשם, עכשיו הוקל לו, ולו רק כי גם אני יצאתי קצת "מפלצת". באשר להאשמות המזעזעות שהוטחו בי, גיליתי שהרבה אנשים שלא ציפיתי לקבל את תמיכתם, אוהבים אותי ומכירים אותי לעומק, הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין…
בזיון. דממה. שתיקה.
שנה חדשה. הזדמנויות חדשות. אין ילקוט. אין מחברת. אין אסיפת הורים, אבל יש שמועה על איזה אבא בשמיים, שכל פעם שצריך לעשות סדר, קוראים לו והוא מגיע. זה לא בית ספר אבל כמעט כל יום יש מבחן פתע. לפעמים אני נכשלת. לפעמים אני עוברת. לפעמים אני מצטיינת. תמיד יש לי הזדמנות ללמוד. לא תמיד אני לוקחת אותה.
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". מאמינה או לא מאמינה. מאמינים או לא מאמינים. אני קמה בבוקר. זה הרבה. הכל במקום. כלום לא כואב. זה המון. כולם בסדר. כל היקרים לי. זה הון. מישהו מאמין בי. אמונה רבה. נותן לי הזדמנות. יום חדש. שנה חדשה.
שאהיה ביקורתית פחות. חמדנית פחות. צרכנית פחות. ממוחשבת פחות. רווקה, גם מלשון ריקה, פחות. עצבנית פחות. טובה יותר. סבלנית יותר. נדיבה יותר. שותקת יותר. יוצרת יותר. בשלה יותר. אמתית יותר. מכוונת יותר. משפחתית יותר. מפיקה יותר. חברה יותר. מאמינה יותר.
מחר אני על המטוס לרודוס. חופשה משפחתית. כמעט כולם איתי. גם אבא שגר בחו"ל, בצורה אחרת, אבל הוא תמיד איתי. גם אחותי שחזרה בתשובה, בעלה וחמשת ילדיהם. גם סבתא שנשארת בארץ. גם מי שלא על המטוס, אבל על הלב שלי, לא סתם תמיד יש לי OVER WEIGHT . אני לא יודעת אם גיא מבנק הפועלים חושב שאני העשירה באדם. סביר להניח שלא. רוב הזמן, גם אני לא חושבת ככה, בשביל זה צריך כמה ביזיונות טובים. לדום. ולשתוק.
עכשיו אני שותקת (שנה טובה).