ככל הנראה, הסיפור שהכי מאפיין אותי מהילדות, הוא זה:
בקרית אונו שעדיין לא הוכרזה כעיר, אבא שלי ואני יורדים במדרגות. הוא עבד ברדיו, בתל אביב. הוא לא היה צריך להיות ב8 בבית הספר כמו אמי שהיתה מורה. רחוב הדרור 9, קומה רביעית ללא מעלית, בדרכנו לגן טרום טרום חובה. אני בוכה עם דמעות אמיתיות. נעצרת ולא רוצה לרדת עוד מדרגה אחת. השכן מקומה שלישית יוצא מדלתו, צימבר שם משפחתו, הוא רגיש לרעש. אומר לאבי: "למה היא בוכה?" ופונה אלי: "ילדה, רוצה מסטיק?" וכך היה, כל יום, במשך שנתיים.
אחר כך זה נפסק, לא כי התבגרתי והלכתי לגן חובה, אלא משום שאמא שלי התחילה לקחת אותי בבקרים ואיתה אין חוכמות. הסיבה האמיתית בגללה בכיתי בכל בוקר, איננה בגלל שלא אהבתי ללכת לגן. או שלא אהבתי את הגננת, בשנות השמונים לא היו דברים כאלה. הסיבה היתה כי לא נתנו לי ללכת לגן עם שמלות או עם חצאית וחולצה, עם בגדים חגיגיים. כן, זו הסיבה. בארוני, היה מדף לבגדי חול, בגדי גן, טרנינגים בעיקר, בצבע אחד עם הדפס אחד ומדף לסופשבוע ולא היו ערבובים בין הימים הרגילים לשבתות וחגים.
הסיפור הזה מסביר הרבה דברים. כמו למה אני הרבה פעמים "אובר-דרסד" לכל מיני יומיום. או מדוע 85% מהארון שלי הוא טולים, נצנצים ושאר פריטי מסיבות. או כשגרתי בנהריה, לתחנת הרכבת, בדרכי לתל אביב, הייתי לובשת מעיל גדול שמכסה את כל החדי קרן שלבשתי, כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. או למה, לעיתים, נראתי כמו אם החתן. כזו אני. ילדה קטנה שרצתה ללכת לגן עם בגדים חגיגיים.
לסיום אשיק את הפינה בעלת השם הלא קולע "מנה שאכלתי ומתאימה למה שכתבתי" בצילום: מנה של השף הסטון בלומנטל, במסעדה ליד לונדון, המזכירה לשף את ילדותו. להיות שם החזיר אותי לילדות שלי עצמי.
תמונות מתוך אלבום פרטי
צילום ראשי ומשני עם טול : הדס הול
צילום עם שמלת פייאטים: נעמי ים סוף
#דיגיטליות_בעסקים_לאומי
