יום כיפור באיטליה
המכוניות נוסעות ברחוב, ואנשים אוכלים ולא לובשים לבן. הקדושה מתבטאת במרחב הפנימי שבו הקריאה לשורשים ולשבטיות המהותית היהודית הינה חזקה, קריאה אנרגטית לשוב למקור, ואולי זה לא מפתיע שדווקא בתוך המרחק הגיאוגרפי והפיזי מהשבט תחושות אלו מועצמות, כמו בזכוכית מגדלת. וכמו יהודים טובים, התפזרנו יפה אז גם פה בצפון איטליה יש קהילה יהודית ובית כנסת, ואתמול אחרי שיעור סטטיסטיקה עם המרצה הויאטנמי האניגמתי כשכולם הלכו לאכול גלידה בכיכר המרכזית אני הכרזתי שאני הולכת להתפלל. אף פעם לא חשבתי שאני אעדיף תפילה על ג'לטו. ועוד איזה ג'לטו.
הבחורה הפלסטינית שאיתי בתוכנית חווה פה המון קשיים, היא בהתקפי חרדה חוזרים ונשנים, היא חווה דיסוננס וקונפליקט פנימי לא פשוט, ואני מרגישה שאני, ודווקא אני שיודעת מה זה חרדה ואיזו אכזרית היא, ואני יודעת כמה שאני יכולה, את המשמעויות של להיות פלסטינית בישראל, ומה זה להתחיל הכל מחדש; כל כך מבינה את הקונטקסט האישי רגשי, והקולקטיבי- תרבותי שלה ואני רוצה להיות שם בשבילה, אבל לא ממקום של יחסי הכוח האינהרנטיים הקונסטרוקטיביים שבינינו, אלא דווקא מתוך המקום של השבטיות הנשית, של ההומניות הפשוטה. ובעודה שוכבת אתמול על הרצפה ומשתנקת, באנו כמה מאיתנו וחיבקנו אותה, ניסינו להרגיע. היא אמרה שהיא רוצה הביתה ורדואן מטוניסיה זרק שיש טיסות ממש זולות לתל אביב ואולי זה רעיון טוב לנסוע לכמה ימים. אאוץ'. היא לא יכולה להכנס לתל אביב.
ניסיתי בעדינות להסביר שהדרך שלה להגיע הביתה עוברת דרך ירדן, ומשם אוטובוס. מי שגר בגדה המערבית לא יכול להכנס לשטחי ישראל. הנוכחים היו בהלם שהיא לא יכולה פשוט לעלות על מטוס, ובצחוק אמרתי לה שאני אתן לה את הדרכון שלי. זה לא היה כזה מצחיק, והיא פשוט זרקה לאוויר פצצה תיאורטית טעונה בדורות של קונפליקט, של נרטיבים מתנגשים, של מציאות בלתי נתפשת ואמרה: "למה אתם עושים לנו את זה?" היא שאלה אותי למה את, את שמחזיקה לי את עכשיו את היד באצילות מתנשאת, את ובני משפחתך, ובני עמך ואבותייך, למה אתם עושים את זה לי, ולמשפחתי, חוסמים אותנו, לוקחים לנו את הבית.
השתנקתי, לא ידעתי איך להגיב. אמרתי לה שאני מבינה אותה ואני איתה, אבל גל האשמה שצף בתוכי היה קשה מנשוא. ובקונטקסט הזה, הלכתי לבית הכנסת לתפילת ערבית של יום כיפור לבקש סליחה. ההגעה לבית הכנסת הייתה מלווה בכוחות שמיים, כי במאית השנייה שבה הגעתי לשערי בית הכנסת עם אופני הוינטג' שלי התחיל מבול. שערי השמיים של כיפור נפתחו בתזמון מופתי.
חניתי ופגשתי את תמיר הישראלי, הסטודנט הישראלי הנוסף פה שביחד פתחנו קהילונת של הסטודנטים האינטלקטואליים מציון. אכלנו ונכנסנו להתפלל תפילת ערבית של יום כיפור. חוויית בית הכנסת שלי ביום כיפור היא לרוב קהילתית, אני זוכרת שבתור ילדה כולם היו הולכים לבית הכנסת השכונתי כדי לתת כיפים וצ'פחות אחד לשני, להגיד "וואי רזית" או "וואי איך השמנת" ולשאול איך הולך בעבודה בלי להתכוון לזה. הייתי עולה בתור ילדה לעזרת הנשים ולא מבינה למה אני צריכה גדר והפרדה ומה עשיתי שאסור לי להיות עם כל הגברים, לשמוע טוב יותר את זמירות החג. וגם פה באיטליה, שמו אותי בגדר אבל לפחות פה את הבמה של הרב הגביהו אז יציע הנשים דווקא מרגיש יותר כמו הגולדן רינג בהופעה של ביונסה מאשר מחלקת המוקצים והמוקצות.
התייחסתי לתפילה כטקסט תרבותי-אנתרופולוגי, וביקשתי את הסליחה האישית שלי קודם כל מעצמי, ואז מסביבתי, סליחה לחברתי הפלסטינית על עוולות לאומיות, ביקשתי סליחה. הסליחה כאקט רטרוספקטיבי שטעון בהבנה הכואבת שמעשים שעשיתי היו טעונים בחוסר מודעות ויצרו שדה אנרגטי שלילי של פגיעה. הסליחה כאקט של צניעות כמו גם הפנמה של האנושיות הבסיסית שבנו, שבתוכה מותר לשגות. יש בהפנמה הזו שלווה פנימית מערסלת ובקשה עמוקה ללמוד שיעורים על מנת שהנשמה תוכל להמשיך ולהתפתח במסע האישי והרוחני והקולקטיבי. אני מרגישה שלמדתי על בשרי שכל פעם שאני חוסמת את הנשמה שלי ומבטלת את התחושות שלי, אני סובלת סבל בלתי נסבל, זה מלמד אותי על הטבע שלי, שבו חופש ואהבה הם המים והאוכל שלה. אני מרגישה שפה אני בונה מחדש את אבני היסוד הפנימיים שלי, אני נמצאת במעבדה אנושית מרתקת עם אנשים שמגיעים מכל פינה בעולם ולכל אחד סיפור, ותרבות ושפה אחרת. הממיינים של התוכנית עשו עבודה מדהימה והתחושה היא שבחרו פה בפינצטה נבחרת אנושית מרתקת, שעל אף השונות כולנו חולקים מכנה משותף והוא הרצון העמוק ליצור שינוי ולשפר את התנאים האנושיים.
התפילה הייתה מרתקת, נשארתי לכל כולה. אני אוהבת את הפיוטיות של השפה העברית, את בקשת הרחמים מהאל החנון והרחמן היושב במרומים. אני אוהבת בתי תפילה, ובמובן הזה עבורי בית הכנסת הוא בדיוק כמו טמפל בודהיסטי או הינדי, הוא כמו כנסייה או מסגד; מרחב גיאוגרפי רוחני שמוקדש לחיבור האדם עם האלוהי. כמו ילדים שלקחו כוסות פלסטיק וחיברו חוט ביניהם וכל אחד עומד בקצה השני של המדרכה והם שומעים ומדברים דרך הכוסות, אז ככה זה בית הכנסת, זה כוס פלסטיק שלתוכה אני שופכת את כל המילים שלי, פורקת את שעל ליבי דרך חוט בלתי נראה אל הישות הגדולה.
אני רוצה לאחל לעצמי לשנה הקרובה המון אומץ ותעוזה, להיות מי שאני ולהתבטא מבלי לפחד, לתת לעצמי הגנה ומחסה פנימיים וחיצוניים, לתת מקום לכל מה שעולה, להבחין בהזדמנויות שמגיעות, להתענג על דברים פשוטים, לשמור על הדברים פשוטים כמו שהם, לייצר חיבורי נשמה עמוקים, והכי חשוב לאהוב לאהוב לאהוב.
