זכרונות מהעתיד – סיפור בהמשכים
הקדמה
אני יודעת שיהיה לכם קשה להאמין וחלק אפילו יחשוב שאני מטורללת, זה מובן ובאותה מידה לא מעניין אותי. הסיפור הזה מיועד לבנאדם אחד ואני יודעת שזה יגיע אליו ואני גם יודעת מה בדיוק יקרה ואיך הכל יתגלגל. אני פה רק לספר את מה שהיה או מה שיהיה, תלוי בשנה שהסיפור הזה התגלגל אליכם.
בהזדמנות זו אני רוצה להגיד גם לפרופ' גדי היקר שכל הנסיונות שלו לתפוס אותי לא יצליחו ושהוא ימצא את מותו בגלל שני אריחי קרמיקה שהתנתקו מהבניין המרכזי בו שכנה המעבדה שלו, בדיוק כשהוא ירד לקחת מאישתו את הבאגט ביצים המסריח שהוא אוכל כל יום. זה יקרה ביום שלישי, פעמיים כי-טוב, אירוניה במיטבה.
יום למחרת כל הרשת תהיה מלאה בתמונות שלו מרוח על האבנים המשתלבות כשהבאגט עדיין תקוע לו בפה והפרצוף מרוח בביצה. בגלל שיטשטשו את הפנים שלו בתמונה זה יצא ממש מצחיק… תנסו רגע לדמיין איך נראה באגט מטושטש תקוע בפה של מישהו… ולא סתם מישהו, פרופ' גדי הנכבד המוכר בכל העולם ומועמד השנה לקבל את פרס נובל לפיזיקה מהאקדמיה המלכותית השוודית למדעים.
על פרופ' גדי אני אספר אחר-כך. השעווה תצא לכם מהאוזניים לבד אחרי שתשמעו מה הוא עשה לתיירת ממאלזיה ולעוזרת שלו במעבדה. בכל אופן תאמינו לי, אין לכם מה לרחם עליו ואתם יכולים לצחוק חופשי בלי נקיפות מצפון על האופן בו הוא מצא את מותו. עדיף להתקדם עם הסיפור.
חלק א'
אז הכל התחיל מתומר והסקרנות שלו. בבוקר של יום שלישי, בדיוק שבוע לפני שגדי מת עם הבאגט בפה, תומר אמר שיש לו פגישה עם מישהו ושהוא לא יודע מתי יחזור. הוא הבטיח לסמס לי כשיוכל והזכיר לי לחפש צימר לסופ"ש.
לפני שהוא יצא הוא סובב את הטיימר-לימון שמונח קבוע על השידה בכניסה ל 20 שניות ועטף אותי בחיבוק החם שלו עד שהטיימר זימזם.
הוא יצא ואני הלכתי להכניס את הכלים של ארוחת הבוקר למדיח, להשקות את העציצים של הפלפלים ולמלא מים באמבטיה.
ישבתי באמבטיה חמה בלי להוסיף כלום למים, עצמתי עיניים והעליתי זכרונות מהלילה עם תומר כשהחיוך מרוח לי על הפנים. אני אוהבת אותו. כשהכרתי אותו חשבתי שזה יהיה עוד קשר קליל וקצר להעביר את הזמן, אני יודעת שאני משתעממת מהר מאנשים וכמובן בלי ציפיות למשהו שונה.
אבל עם תומר זה משהו אחר. היה קליק מהתחלה וזה רק הלך והתעצם והנה חלפו 10 שנים של חיבור מטורף.
אני לא יודעת כמה זמן הפעמון של הדלת צילצל עד ששמעתי אותו. יצאתי מהמים, שמתי חלוק והלכתי לפתוח את הדלת כשאני משאירה סימנים של מים על כל הפרקט.
בדלת עמד שליח עצבני עם כובע מהסוג שהפסיקו למכור עוד לפני קום המדינה ועם ריח חזק של עמבה.
הוא מסר לי מעטפה ורק אמר שזה מתומר לפני שהלך. אני עומדת בדלת… מרגישה שהמעטפה מכילה משהו קצת כבד… קורעת אותה במהירות ומגלה את מכשיר הטלפון של תומר.
WTF???
לוקחת את שאריות המעטפה לראות אם יש שם עוד משהו ופתאום קולטת את כתב ידו של תומר בחלק הפנימי של המעטפה.
הכתב של תומר מזעזע וגם אחרי 10 שנים ביחד אני עדיין לא מצליחה לקרא אותו. ברור לי שקרה משהו רציני ואני חייבת לפענח את הכתוב. אחרי כמה דקות אני מצליחה להבין.
"אסור להכניס טלפונים תשמרי עליו עד שאחזור תשאירי אותו כבוי נשיקות צימר"
המילה האחרונה העלתה בי חיוך. הוא יודע שצריך להזכיר לי שוב ושוב.
חזרתי לאמבטיה ואח"כ המשכתי את היום הרגוע שלי בבית, עם בד קנבס ענקי, צבעי שמן, מוסיקה של טנגו ברקע והרבה קססה של מריחואנה מחכה שאגלגל אותה לג'ויינט דק וארוך.
בשמונה בערב התיישבתי מול הטלויזיה הכבויה, בוהה במכשיר הטלפון שלי מחכה לשמוע צילצול של שיחה או הודעת הרגעה מתומר אבל כלום לא מגיע.
התקשרתי לויוי, החברה היחידה שנוח לי בחברתה והזמנתי אותה לערב יינות וגבינות שתומר הביא מהנסיעה האחרונה שלו להולנד.
פתאום עולים בי זכרונות מהחודש האחרון וכל הדברים הכאילו מוזרים שקרו. הנסיעה הפתאומית שלו להולנד, כל הפגישות הלא מתוכננות שהוא פתאום יצא אליהן… והחולצה…
הלכתי לסל הכביסה והוצאתי משם את החולצה. לא מצאתי כלום בכיס הבודד שהיה לה ואז העברתי את היד בייאוש על כל החולצה. אני מרגישה שריטה ורואה שהכפתור שבור אז הכנסתי אותו בין השיניים ומשכתי חזק.
כשקרעתי את הכפתור הרגשתי ושמעתי רישרוש של משהו בדש של השרוול או איך שלא קוראים לחלק הזה… אני ממששת ומסתכלת ורואה שהחלק הפנימי של הדש תפור ביד בצורה ממש מכוערת אבל יותר מהכל – הרגשה מוזרה.
אני פותחת את התפרים ומוצאת שם נייר עטוף בניילון וכתוב עליו משהו. אני מנסה להבין ולא מצליחה. אוף, תומר עם כתב החרטומים שלו. מילה אחת ארוכה, או אולי שתי מילים? אני בכלל לא בטוחה שזאת מילה, כמה אותיות שם נראות לי כמו מספרים.
עכשיו אני כבר בטוחה שמשהו מוזר קורה.
בכל יום שישי יפורסם פרק אחד
הירשמו לבלוג לקבלת עידכונים
#צלחת_מעופפת