כשחמודי היה קטן. אחיו מתוקי שהיה גדול ממנו ב 3 שנים אבל לא באמת כל כך גדול, בכיתה ב' או ג' בערך, אמר יום יום אחד משפט שהימם אותי: "אמא, חמודי הוא השמש וכולנו מסתובבים סביבו".
ובעצם שם לי ולכולנו מראה מול הפנים על החיים אצלנו בבית. כי באמת היינו כל הזמן סביבו. לפני התקף פאניקה, אחרי התקף פאניקה, ובין לבין – לחשוב איך להמנע… איך להשיג בכל זאת קצת רגעי שקט למנוחה ולכוחות חדשים.
הימים הללו השפיעו עלינו באופן שעד היום קשה לשנות.
וכן. גם האחים שילמו מחיר לא פעם. נדרשו לוותר בלית ברירה, להבין, להכיל אף שהם עצמם ילדים. להיות שותפים עימנו במסע. וברגעים מסויימים מאסו בכך.
ההתפרצויות המביכות והלא צפויות גרמו לנו להסתגר בתוך עצמנו. למעט לארח ולהקטין ממשק עם הסביבה שבדרך כלל לא גילתה הבנה.
ילד שצועק ותובע. שדורש שדברים יהיו כך ולא אחרת שהאוכל יוגש בסדר מסויים, או להכנס תמיד ראשון הביתה גם אם זה אומר להוציא את כולנו החוצה, הוא בהכרח ילד לא מחונך להורים כושלים.
קצת גבולות והכל ישר יסתדר. זה מה שרוב הסביבה למעשה משדרת…
המחשבה שיש פה קושי. שאולי אנחנו זקוקים לאמפתיה ומילה טובה ולא ביקורת מצמיתה לא חלפה במוחם של מרבית האנשים גם לא אלו הקרובים מה שהוסיף להתמודדות קושי נוסף.
אז בחרנו להתרחק ולהשתבלל. ולבנות חומת מגן שגם כשהדברים התמתנו אני מתקשה להסיר.
עד היום אני נוצרת בליבי את החתונה בה השתתפתי בצהרי שישי קיצי אחד כשחמודי בן שלוש ואחיו תינוקי בן מספר חודשים. כשכולנו ישובים סביב השולחן זרק חמודי בזעמו גביע זכוכית שהתנפץ באמצע השולחן. בנס איש לא נפצע. אין לתאר את הבושה והצער. עד היום שמורה בליבי פינה חמה לקרובת משפחה שהביטה בתדהמה אבל מייד התעשתה והמשיכה כאילו לא ארע דבר.
לו ידעה איזה חסד עשתה עימדי באותה חתונה ממנה חזרתי מותשת ומוצפת אחרי שתקוותי להנות מארוע שישי צהריים התנפצו על קרקע המציאות.
השנים הביאו עוד התמודדויות רבות ובלתי מובנות. תמוהות וחדשות עבורנו. ועוד יסופר בהן.
כאב לב ובושה ושתיקה ומחשבות אינסופיות על הדרך הנכונה. ועימן קבלה והתמודדות וצעדים נכונים ותפילות והדרכה ואינטואיציה ותודה לאל התקדמות ענקית שגם עצם ההתבגרות מביאה עימה.
לא רבות מדובר על קשיים רגשיים נפשיים אצל ילדים. גם קשיים קלים מביאים עימם התמודדות ומסע של הבית כולו. הסתגרות. בושה. חוסר יכולת להסביר. חוסר ההבנה והחשש מתיוג.
תודה לאל אנחנו עשינו דרך. אתה עשית דרך. עקב בצד אגודל ואנחנו מאחוריך.
נכון, אתה עדיין שמש. מאיר ומשמח בכל הטוב שבך וגם עדיין מדליק את כל מנגנוני ההגנה שלי על אזעקת אמת דרוכה ומוכנה גם כשהימים ימי הפסקת אש. תמיד בכוננות ספיגה. שניות של מעבר מאפס למאה כוננות ספיגה. להיות שם מה שלא יהיה.
אבל כבר אי אפשר לומר שכולנו רק סביבך. וגם ברגעים כאלה יש לך כבר מנגנוני מודעת ובקרה מפותחים שמאזנים בדרך כלל. הלוואי שכולנו היינו כמוך יודעים לזהות מה מכעיס ומלחיץ אותנו. מה גורם לנו להתעצבן ומה מרגיע אותנו.
שמש שלי, המשך בדרך שלך. המשך לזרוח. מסתובבים סביבך ותודה לאל קצת יותר לידך ואיתך.
