השבוע חל אחד החגים הכי מזוהים עם ישראליות שיש בלוח העברי, חג השבועות. חג חמוד, שכל כולו בגדי לבן, ביכורים, תוצרת חקלאית, מוצרי חלב ומתן תורה. ילדים אוהבים לקרוא לחג "חג המים" ולהרבות בזריקת בלונים מלאי מים איש על רעהו, על אנשים זרים ועל מכוניות שעוברות בכביש.
חייכתי אתכם? אתם נזכרים בתעלולים שעוללתם בילדותכם בחג המים? אז איך משם הגענו לדבר הזה?
לאמ;לק לכם, חן בן אבי חזרה הביתה אחרי ארוחת ערב חג אצל ההורים שלה, ונתקלה בהתקפה מצד עשרות בני נוער והוריהם בכניסה לשכונה. מים, ביצים, בוץ, בקבוקי זכוכית וקרשים, מכות על המכונית, פתיחה בכח של הדלתות וזריקה של דברים פנימה אל תוך האוטו וכהנה וכהנה. כשהיא יצאה מהאוטו כדי לצלם, לבקשת המשטרה, התנפלו עליה והפילו אותה ארצה. היא הגישה, כמובן, תלונה במשטרה, וסיפרה את כל הסיפור בפייסבוק. ברשת החברתית, כמו בכל רשת חברתית, התחילה מתקפה אלימה חדשה ומחודשת, בעיקר מצד הורים שכנראה נכחו בארוע.
עכשיו, שקראתם והזדעזעתם כמו שצריך, יש לי כמה שאלות:
- איזה מן מבוגר חושב שזה בסדר להתנפל על מכונית נוסעת?
- איזה מן מבוגר חושב שזה בסדר להתנפל על כל אחד בבקבוקי זכוכית ובקרשים?
- איזה מן מבוגר חושב שהשחתת רכוש היא השתובבות בלתי מזיקה?
- בפעם האחרונה שבדקתי, ביצים הן אוכל שעולה כסף, ומים הם משאב יקר מציאות פה בישראל. אז איזה מן מבוגר, לא משנה כמה כסף יש לו, חושב שזה בסדר לזרוק את כל אלה רק לשם השעשוע?
.
גם אצלי בשכונה, כמו בכל הארץ, זורקים ביצים ומים בשבועות. רבים יחייכו ויגידו שזה מנהג ישראלי שובב. זה לא שובב. אין שום דבר שובב בוונדליזם כפול, שהוא גם כלפי הסביבה והסובבים וגם כלפי אוכל ומים.
תצלום אילוסטרציה. קרדיט תמונה: Shutterstock.com
התחלתי לכתוב שעברנו כל גבול. אבל אתם יודעים משהו? מי זה ה"אנחנו" הזה שעבר כל גבול? אני לא עברתי כל גבול. אף אחד מחבריי ההורים לא מרשה לילדים שלו לזרוק ביצים, קל וחומר בוץ וזכוכיות, על מכוניות או הולכי רגל. הייתי כותבת משהו רב מחשבה על החינוך שמתחיל בבית, אבל מתוך הסיפור הזה מה שעולה הוא שההורים עצמם הם ונדלים אלימים וחסרי חינוך. ואני מצטערת, אבל זה לא מתחיל ולא נגמר בשכונה אחת של "שובבים" בהרצליה. זה מתחיל כשהורה מאפשר לילד שלו לנהוג באלימות, בבית ובחוץ. זה ממשיך כשמחנכת צריכה להתמודד לבד מול כיתה של שלושים ילדים, שהדרך היחידה להשיג בה תשומת לב היא כל דאלים גבר. וזה ממשיך הלאה ומגיע עד וממשיך אחרי, טוקבקים באינטרנט ומכות ברחוב לאנשים בעלי חזות ערבית.
אבל אתם יודעים עוד משהו? דור הילדים האלימים הוא הדור שלי. וזה הסיפור הגדול פה בעיני. אני, גברת הבלים, בת 41, שייכת לדור שגדל להיות אלים. כבר בזמני לא היה כבוד כלפי ההורים והמורים. אלה מאיתנו שגדלו תחת הקפדה יתרה על התנהגות, אנחנו ילדי הכאפות, החנונים, אלה שצוחקים עליהם ואלה שלא סופרים אותם. ואנחנו ממשיכים לגדל את הילדים שלנו באותה צורה, למרות הכאפות והצחוקים. משום שאנחנו יודעים שהילד שלנו לעולם לא יזרוק ביצה על אף אחד, ואפילו כשהוא מתחצף אלינו, הוא יודע שתהיה לכך השלכה, והוא תמיד נושא וישא באחריות למעשיו. ואנחנו עומדים חסרי אונים ואומר מול הצד השני. זה שמרביץ, מקלל, דוקר, משחית רכוש ומגדל את הדור הבא של נסיכים מושלמים ונסיכות שמגיע להן הכל.
האיראנים יהרגו אותנו? הצחקתם אותי. אנחנו נהרוג אחד את השני הרבה קודם.
