כבר כמה שבועות שאני מחפשת עובדת או עובד לחנות ולעמדת האריזה שלנו…
רגע לפני שבועות שיר המתוקה נוטשת אותנו לטובת הדרכה במחנה של הסוכנות בארה"ב (נו, באמת…) ואני נשארת עם חלל עצום. גם בלב וגם בעמדת האריזה. בלב אפשר לטפל במועד מאוחר יותר, אבל את עמדת האריזה/מכירה חייבים לאייש באופן מיידי.
פרק א' – א' מאורנית
אני מפרסמת, מתעניינת, מראיינת, מקבלת המלצות, סוגרת עם עובדת מס' 1, נקרא לה א' מאורנית. היא יכולה להתחיל רק בעוד 4 ימים. בסדר, נשרוד.
בינתיים אני גם מנהלת, גם אורזת, גם מוכרת וגם מגבה בייצור (בכל זאת עומס שלפני החג).
היום הגדול מגיע. א' מגיעה לעבודה בפרצוף חמוץ משהו. את החיוכים היא השאירה בבית וכנראה גם שכחה ללכת לישון הלילה, הבחורה לא מפסיקה לפהק. "עייפה או משועממת" אני מנסה לברר בחיוך, ומקבלת בתשובה החמצה קלה נוספת.
אחרי שעה וחצי של עבודה א' מבקשת לשבת רגע, יש לה סחרחורת. אני מכוונת אותה למשרד (כאן נמצא, פחות או יותר הכסא היחיד בקונדיטוריה). לא מספיקה לעשות צעד אחד לפני שהבחורה מתנדנדת לאחור, קורסת ומתעלפת לי בין הידיים, פשוטו כמשמעו. אני משכיבה אותה על הרצפה, מקווה שלא תתחיל לפרכס. שני עובדים שנמצאים לידינו המומים.דקה, שתיים, שלוש. אני חוככת בדעתי – מה עושים עכשיו?
בסופו של דבר א' חוזרת אלינו. היא מתיישבת בכוחות עצמה (כולנו נושמים לרווחה) ואפילו קמה. אני מושיבה אותה במשרד, מכינה לה פרוסת לחם ונותנת לה לשתות. אחרי כמה דקות היא מתאוששת וחוזרת לעבודה.
בסוף היום היא מודיעה לי שלא תמשיך. היא לא נהנתה. איך נהנתה?!?!?! הפדיחה של החיים שלה!!! הלכה ולא חזרה.
פרק ב' – ע' מראש העין
עוד באותו הערב אני פונה לעובדת מס' 2. נקרא לה ע' מראש העין, חיילת משוחררת, שדברה איתי לפני מספר ימים באשר לתפקיד הנחשק. מזמינה אותה לראיון ומסבירה: זו עבודה קשה, כל היום על הרגליים, מאוד אינטנסיבי, עובדים גם בימי שישי, עכשיו במיוחד לחוץ לפני החג, אבל – את תלמדי כאן המון, אני מבטיחה והעיקר – זו עבודה מועדפת לחיילים משוחררים. מעולה! ע' נלהבת וגם אני. היא באמת נראית חמודה ומתוקה, ממש מתאימה לתפקיד. סגרנו.
גם היא יכולה להתחיל רק בעוד 4 ימים. בסדר, נשרוד גם הפעם.
בינתיים אני ממשיכה גם לנהל, גם לארוז, גם למכור וגם לגבות בייצור (אנחנו כבר ממש יומיים לפני החג).
ושוב מגיע היום הגדול. ע' מגיעה לעבודה. חייכנית ומתוקה כצפוי. עובדת יום, יומיים, שלושה, ארבעה, ו… נשברה המסכנה. קצת קשה לעמוד על הרגליים כל היום, קצת יותר מדי אינטנסיבי, קצת יותר מדי ימי שישי, קצת יותר מדי מהכל. אופפפססס!
אני אומרת לה שבהתחלה זה באמת מאוד קשה ואח"כ מתרגלים. אני מספרת לה שאנחנו מייעדים אותה (החל מחודש יולי) לעבודה של 4 שעות באריזה/מכירה ויתרת הזמן עבודה משרדית. אני מבקשת שתקדיש עוד קצת מחשבה.
היא חושבת ולמחרת היום מודיעה לי – זה לא בשבילי. וזהו. השאירה אותי עם כל העוגיות שצריך עוד לארוז והלכה החמודה. שחררתי באהבה.
פרק ג' – ש' מהקונדיטוריה
ש' מהקונדיטוריה (והפעם מותר לתת פרטים מזהים מלאים – זו אני בכבודי ובעצמי) קצת עייפה, קצת מותשת וקצת מוטרדת. העוגיות נערמות, הטלפון לא מפסיק לצלצל, הצעות מחיר, ספקים, לקוחות, עובדים. בקצב הארועים כאן החג כבר מזמן נשכח, העבודה לא נפסקת ואני עדיין גם מנהלת, גם אורזת, גם מוכרת וגם מגבה בייצור.
פרק ד' – הגבר
בעודי מבכה ביני לביני את חסרונה של שיר המתוקה, את עלפונה של א' מאורנית ואת אובדנה של ע' מראש העין קפץ לבקר אותי ידיד טוב וותיק, בחור חמוד ומקסים.
ברגע הראשון אני חושבת לעצמי שאין לי מצב רוח לביקורים ואז נזכרת שבעצם הוא מחפש עכשיו עבודה, ואפשר אולי לעשות משהו יחד עד שהוא ימצא או עד שאני אמצא. הוא הרי עזר לי בקונדיטוריה לפני כמה שנים באחד החגים ויש לו את מה שצריך לעבודה הזו. דווקא יש פה פוטנציאל, אני חושבת לעצמי, אפילו ברמה הניהולית הכוללת.
אני מגלגלת את הרעיון, הוא מתגלגל איתי ונדלק. אנחנו קובעים ימים ושעות עבודה ואני, סוף סוף, משחררת אוויר. סוגרת את קופסת העוגיות הבודדת שנותרה על שולחן, מדביקה מדבקה אחרונה, מעיפה מבט אחרון לעבר עמדת האריזה, וחוזרת, סוף-סוף, לנהל במשרה מלאה.
.jpg) |
| מגש כזה מזכיר לי תמיד למה אני מכורה לתחום |
בפרק הבא – כמה עצות בלתי מועילות בעליל מיודעי דבר.
שלכם,
שרון
שרון&רנה – קונדיטוריה בוטיק
www.sharonandrenee.com
רח' המלאכה 4, פארק אפק, ראש העין (ליד הדואר)
טלפון: 077-2043060
פתוח כל יום משעה 8:00 עד 18:00 וביום שישי מ- 8:00 עד 14:00